מעל לכל היגיון

העובדה שאימי שרדה את כל השבת!
הייתה הדוגמא הראשונה לכל הניסים
העצומים שהקיפו אותי לאורך כל אותה
תקופה. גם הדיאגנוזות, הנבואות
השחורות – הכל היה מעל לכל היגיון…
 
 
"נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו" (מסכת ביצה, טז ע"א).
 
* * *
 
אני יודעת שאני לא האדם היחיד בעולם שאיבד את אימו. כן, אחת מעובדות החיים המצערות אך הבלתי נמנעות. ולא רק, לא כל אחד עובר שינויים פנימיים לאורך התהליך הזה.
 
יום ד' בתמוז (השנה יחול ב-4/7 למניינם) הוא יום היארצייט ה-21 של אימי. קשה להאמין שעברו 21 שנים, אבל לי זה נראה שעברו יותר מ-21 שנים מאז דיברתי איתה. למעשה, עברו יותר מ-22 שנה מאז אותה שיחה קצרה עם אימי. היא לא נפטרה מזקנה וגם לא ממחלה איומה. הייתה זו תוצאה של תאונת דרכים מחרידה.
 
בנסיעה בכביש בין עירוני, אבי נרדם על ההגה. התוצאה, הרכב התהפך מספר פעמים עד שנזרק לתוך תעלה צדדית מלאה בסלעים. העובדה שהוריי לא נהרגו במקום היא נס בפני עצמו, למרות שהרכב נהרס כליל. מסר ערכי, מן הסתם, שראוי ללמוד ממקרה זה הוא – לעולם אל תנהגו כשאתם עייפים. אבל לא רק בגלל המסר הזה אני כותבת לכם. יש כאן מסר הרבה יותר דחוף וחשוב שאני מרגישה צורך עז להעביר הלאה: בזמנים של ייאוש וצער (ואפילו האיומים) – תאמינו בבורא עולם ובניסים שהוא עושה לנו. וחשוב מכל, לעולם אל תזלזלו בדבר הכל כך יקר שהוא העניק לנו – התפילה! יכול להיות שלאנשים שנולדו דתיים וחיים את המושגים הללו אין כאן כל חידוש. אלה עקרונות בסיסיים המושרשים בכל ילד קטן. אבל לחוזרים בתשובה, אלה שבחרו לכוון מחדש את חייהם, לפעמים נזקקת איזו דחיפה, מעין תמריץ, כדי להתגבר ולעבור בשלום את קפיצת האמונה הזו.
 
זה קרה כשבעלי ואני התחלנו את המסע בחזרה לשורשים שלנו, שנה אחרי שהחלטנו לשמור שבת וכשרות. את הידיעה הקשה והמרה הזו, שנחתה עלי כמו סלע ענק, קיבלתי חצי שעה לפני כניסת שבת. ברור, אם כן, שבאותו רגע עמדתי בפני אחד הניסיונות הקשים בחיי. אבל איזו ברירה ישנה? למרות שהרופאים האיצו בנו להגיע לבית החולים כדי להיות ליד אימי בגלל, כפי שהם טענו, שמדובר בשעות האחרונות של חייה בעולם הזה. לא יכולנו לחלל את השבת בנסיעה לבית החולים. לא היה כאן מקרה של פיקוח נפש שלנו, וגם לא היה שום דבר שאני יכולתי לעשות מבחינה פיזית כדי להציל את אימי. הרופאים עשו כל שביכולתם כדי לייצב את מצבה הקשה. אז בחרתי בדבר היחיד שהיה זמין ושאליו יכולתי להשליך את כל התקוות שלי… התפללתי להשם שיציל את אמא שלי. (אבי, ברוך השם, אמנם סבל משברים רבים ופציעות חיצוניות אך שום סכנה לא נשקפה לחייו).
 
העובדה שאימי שרדה את כל השבת! הייתה הדוגמא הראשונה לכל הניסים העצומים שהקיפו אותי לאורך כל אותה תקופה. הדיאגנוזות הראשוניות של המוות המרחף מעל ראשה המשיכו עם נבואות של 'אם היא שרדה בכלל את ה-24 השעות הראשונות, היא תישאר בלא הכרה' (צמח). בסופו של דבר, היא הוכיחה לרופאים שהם טועים ועלתה הרבה מעבר לכל הציפיות והתחזיות השחורות למיניהן. הרופאים הודו שהם טעו ואכן מדובר כאן בנס גלוי ממש. אחסוך מכם את כל הפרטים המתישים והמסובכים. יומה האחרון בעולם היה בגלל התקף לב שהכניע אותה. מיותר לציין, שכל מה שקרה באותה שנה וחצי היה מעל לכל היגיון. התפילות שיצאו מעומק הלב נענו, למרות כל התחזיות הקשות והלא צפויות כלל. הייתה זו התנסות שהובילה להכנעה פנימית, לאמונה חזקה ללא ספקות בקיומו של אלוקים. ובנוסף להבנה עמוקה זו, הייתה גם השורה התחתונה והמהותית של משהו שיכול להישמע לרבים מכם כקלישאה: לימדו להעריך את ברכותיו של השם ולעולם אל תקבלו אותן כמובן מאליו, כי לעולם אדם לא יכול לדעת מתי הוא לא יהיה כאן יותר. וכמו שהאמרה הידועה אומרת לנו: העריכו כל יום כאילו היה זה יומכם האחרון…
 
ביום זה, אני מסתכלת לאחור מלאת אהבה והכרת הטוב על כל הברכות שהשם בירך אותי בהן. כשאימי נפטרה, בדיוק נכנסתי לחודש השמיני של הריוני. העובר שנשאתי ברחמי נתן לי כוחות אדירים. במקום להיות עם חלל ענק בלב על אובדן חיים, ציפיתי לקבל חיים חדשים. הכאבים החדים של האבל התחלפו בכאבים חדשים של צירי לידה. התינוק הזה נולד ביום שבת, 12 ימים לפני ראש השנה.
 
שנתיים עברו מאז אימי נפטרה וההחלטה לעלות לארץ ישראל הפכה למציאות. שישה חודשים אחרי שהגענו לכאן נולדה לנו ילדה, לה קראנו על שם אימי ע"ה. אחד הדברים שאימי כל כך רצתה היה לבקר בארץ ישראל. החלום הזה אף פעם לא התגשם, אבל אני מרגישה שעכשיו היא איכשהו מגשימה את חלומה דרכנו. את כל הידע, האמונה והביטחון בהשם שרכשתי בכל הזמן הזה שהיא סבלה, הבאתי איתי לארץ ישראל, כלים אדירים ששומרים עלינו ומסייעים לנו בבניית החיים החדשים שלנו כאן.
 
רק עם ההבנה שישנו כוח אדיר ועצום יותר מהאדם, האחד והיחיד יתברך שמו, הבורא הכל יכול, אדם יכול להבין מה קורה בעולם שלנו היום. למה דברים קורים כפי שהם קורים היום? זאת לא שאלה שאנו אמורים לשאול. אבל כשהיא עולה, אנחנו צריכים להיאחז בדברים שקורים ולחפש דרכים שיעזרו לנו לשפר את עצמנו. חובה על כל אחד מאיתנו לעשות דברים טובים יותר, כדי שנהיה אנשים טובים יותר ונתקרב אל השם. כי לא רק שנזכה לשלווה ושלום פנימיים בחיינו, אלא כל העולם כולו.
 
פרשת השבוע שקראנו באותה שבת לפני 21 שנים הייתה פרשת חוקת. הפרשה הזו מספרת לנו על עם ישראל שעשו את מסעם במדבר בדרכם לישראל, כשהם היו צמאים למים בצורה נואשת. השם אמר למשה רבינו: "קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם" (במדבר כ, ח). וכל זאת, כדי לקדש שם שמים ואת שמו של בורא עולם לעיני כל ישראל, שיהיו עדים לנס שאי אפשר להתכחש לו. אבל, במקום לדבר אל הסלע כפי שצווה, משה רבינו הכה בו פעמיים במטה שלו. אחד ההסברים לעניין זה הוא, שהכעס שלו נראה היה לעם שכאילו אין לו אמונה בהשם חלילה (במקום לדבר הוא הכה), לכן נענש ולא הורשה להיכנס לארץ ישראל. כמה רלוונטי המסר הזה היום יותר מתמיד. אנחנו חייבים לבטוח בהשם ולהישמע לחוקיו כדי לקבל את הזכות לשמור על ארצנו ולגור בה.
 
אני חולקת איתכם זיכרונות אלה לזכרה של אימי. ולמרות שהזמן עובר, והוא עובר, המראה של אותה אישה יפה, אמיצה ומלאת מרץ – אימי היקרה, נחקק בזיכרוני יותר ויותר. כשגיששתי באפילת הייסורים והסבל כדי למצוא משמעות, המצוקה והסבל שלה שימשו זרז שבעזרתו התמודדתי עם המשמעות האמיתית של החיים. וזו רק טיפה מן הים הגדול של ההבנות והגילויים שנחשפתי אליהם. כולי תפילה שאזכה להעביר לפחות חלק מההארה והשראה שקיבלתי לאחרים בסיפור שלי.