ניסיון על כסא גלגלים

החיים מלאים במשימות. לא, לא רק במשימות הגדולות אלא בעיקר במשימות פשוטות ויומיומיות, כמו… לפתוח את דלת המקרר. לאנשים בלי מגבלות פיזיות זה פשוט – קמים, הולכים, פותחים. ולאדם היושב על כסא גלגלים? זה יכול להיות אתגר לא קטן.

ולמה אני אומרת לכם את זה? בגלל דבר אחד – הכרת הטוב. האם אנחנו מודים לבורא עולם על כל מה שהוא נותן לנו ועושה עימנו, ובעיקר על הדברים 'הקטנים', על פעולות יומיומיות שאנחנו מצליחים לעשות? ככל שהעמקתי במחשבות ראיתי שהדברים בעצם מופנים אליי, והתחלתי לחשוב האם אני מודה מספיק לבורא עולם. לא פעם קיבלתי דברים שהשם נתן לי כמובן מאליו וגם אני 'התלוננתי' בפני השם כשלא הייתי מרוצה או שמחה… זה לא היה נעים בכלל. אז יחד עם כוס התה שלי (ועם מחשבות כאלה הס מלהזכיר כמה כוסות תה כבר שתיתי) מצאתי דרך לעשות תשובה. ובנוסף, להגביר את המודעות שלי לכל מה שהשם נתן לי, וממשיך לתת לי כל יום וכל רגע. חשבתי לעצמי שהדרך הטובה ביותר להבין נקודה זו היא לנסות להרגיש מה קורה כשאין לך. לצורך העניין, השתמשתי בשתי פעולות פיזיות – הליכה, אותה אנו מקבלים כמובנת מאליה, והיכולת להשתמש בידיים. כן, גם אותה אנו מקבלים כמובנת מאליה.

זה היה במטבח. החלטתי שאחד הכסאות יהיה 'כסא גלגלים'. אני יכולה לומר לכם בכנות, שעד שסיימתי את 'הניסיון' הזה המודעות שלי להתמודדויות העומדות בפני אדם המוגבל ביכולת להזיז את רגליו, או בפני אדם שלא יכול ללכת בכלל, רק התעצמה. ולא רק, אלא שקיבלתי תובנות נפלאות על עצם העובדה שאני יכולה ללכת על שתי רגליי ולעשות את כל הפעולות (שעל 'כסא גלגלים' התגלו כלא פשוטות בכלל) בקלות ובזריזות. האם נתנו את דעתנו על כך?

המחשבה הראשונה שעלתה בראשי, כאן במטבח, הייתה להכין ארוחת ערב ואחר כך לסדר את המטבח. (לצורך העניין המטבח מותאם לאדם היושב על כסא גלגלים, עם ארונות מטבח נמוכים, כיור וכו'). בעמל רב גררתי את הכסא על הרצפה, כשהחריקות ברקע נשמעות כאות מחאה, למקום השיש עליו אכין את הארוחה.

אבל אז, נזכרתי פתאום שאני צריכה ירקות שנמצאים במקרר, אז גררתי את עצמי וחציתי שוב את המטבח. לפני שבכלל פתחתי את דלת המקרר גיליתי שאני מתמודדת עם ניסיון נוסף: המקום בו אניח את 'כסא הגלגלים'. צריך לקחת בחשבון את המקום בו הכסא נמצא כך שדלת המקרר תוכל להיפתח מבלי שהכסא יפריע, ומצד שני גם לא כל כך רחוק כי לא אצליח בכלל להגיע לדלת. הצלחתי להתמודד עם זה אבל זה היה בשני שלבים.

כשסוף סוף הצלחתי להגיע לדלת ותמרנתי עם הכסא למקום הנכון מול הדלת, אז התגלה קושי נוסף – הוצאת הירקות מהמגירה התחתונה. זה כבר היה מעבר ליכולתי, שלא כמו בכל הפעמים בהן פשוט ניגשתי למקרר, פתחתי את הדלת והתכופפתי בגמישות על ברכיי והוצאתי את הירקות, בניסיון הזה כמעט ונפלתי מהכסא!

אחרי מאמצים מרובים, גררתי את עצמי חזרה לכיוון השיש יחד עם הירקות שהיו מונחים על רגליי והתחלתי להכין את ארוחת הערב. היכולת לזוז קדימה ואחורה בכל פעם שהייתי צריכה משהו מהמגירה, לתמרן עם הכסא מדלת אל דלת, או להתכופף כדי לקחת משהו מהארון התחתון… אוי, זה לא היה פשוט בכלל. ביצוע הפעולות הללו הסתכם ב-15 דקות! ואני כבר הייתי שחוקה.

ישבתי שם וחשבתי איך מצליח אדם על כסא גלגלים להתמודד בבית הכסא? ומה עם מקלחת, ולקום מהמיטה, להתלבש? מה עם לסדר את הבית, או לצאת לקניות או לטייל? הרשימה הייתה אינסופית… והראש שלי התחיל לכאוב.

אני יכולה לומר לכם שהניסיון הזה הטביע בי מודעות עצומה ומשמעות כבירה ליכולת שלנו ללכת מבלי להתאמץ כלל, וגם להתרוצץ מפינה לפינה – וכל זה רק בתוך הבית! הבנתי איזו מתנה נפלאה וגדולה קיבלנו מהשם…. לכן, כשאנו מתפללים בבוקר ומברכים ברכות השחר, ומגיעים לברכת "ברוך המכין מצעדי גבר" – עלינו לבטא את ברכה בדיוק ובכוונה (כמו את כל שאר הברכות כמובן), מכיוון שהברכה אינה רק על הצעדים וההליכה כפשוטם, אלא על כל המרכיבים הדרושים לביצועה. ברשימה הארוכה נמצא את הבקשה על זרימת דם תקינה וטובה לרגליים, גמישות של עמוד השדרה, הנוזל שנמצא במפרקים והמאפשר לנו לסובב אותם, לקפל את הרגל ועוד אלפי פרטים נוספים שצריכים סנכרון מלא ומדהים כדי שנוכל… ללכת.

כבונוס לכל זה, עכשיו אני מצליחה להבין איזה אוצר טמון בברכות שאנו מברכים בבוקר.

בתחילת הניסיון א ניסיתי לחזק את המודעות שלי בהכרת הטוב להשם, חשבתי שאני יודעת מספיק (וגיליתי עד כמה אני טועה). בנאיביות שלי, חשבתי שאני רוצה לערוך את הניסוי הזה רק כדי שאבין את המשמעות וחוסר היכולת בביצוע הפעולה. מה כבר אפשר לומר? יהיה זה מספיק לומר שהניסיון הזה היה מתיש לכל הדעות.

כדי להגביל את הגמישות שלי ניסיתי גם להגביל את תנועות הידיים (ניסיון מספר 2). עטפתי את הידיים שלי בגרביים, עם אפשרות מועטה לשחרור האצבעות, וכך ניסיתי להכין ארוחת ערב.

לפני שבכלל התחלתי, היה עליי לחשוב איך אסתדר עם כל פעולה, כבר אין יכולת להוציא משהו מהארון או להניח אותו על השולחן, להדיח את הכלים או לחתוך ירקות… והכל פשוט מחליק ומתגלגל על רצפת המטבח (בניסיון הזה שברתי שתי צלחות). עכשיו משהו יותר מורכב – כפתור החולצה וקשירת הסינר התגלו כתרגילים במידת הסבלנות, כל פעולה כזו הצריכה זמן כפול פי 20 מהזמן ה"נורמאלי". מתיש.

אחרי שסיימתי את הניסיונות הרגשתי קצת מדוכדכת. האם אני כזאת כפוית טובה? זאת התודה להשם על חסדיו, לכל מה שהוא עושה איתי? האם אני באמת מודה על כל מה שהוא עושה בשבילי בכל פעם כשמתחיל או מסתיים היום? (אפילו לא בקמצוץ!)

את השיעור שלמדתי לא אשכח מהר, ובתקווה שמעכשיו גם התפילות שלי ייאמרו עם כוונות עמוקות יותר מכפי שעשיתי עד לאותו רגע, למרות שהעוצמה והרושם מניסיונות אלה יתעמעמו. אחרי הרבה מחשבות החלטתי לשאול את בעלי, האדמו"ר ממעליץ, ושוחחתי איתו על מה שחוויתי, וזה מה שהוא אמר לי:

זמן הדלקת הנרות בערב שבת הוא עת רצון לכל בקשותינו מהשם, וזהו מנהג מזה דורות רבים שנשים מתפללות בזמן זה על כל מה שהן צריכות (במילים שלהן!) מיד לאחר הדלקת הנרות.

הרב אמר לי שיהיה זה מן הראוי שלפני שאתחיל עם הרשימה (הארוכה) של הבקשות שלי, אתחיל בתודה והודאה להשם על מה שנתן לי ואף הסביר זאת בעזרת המשל הבא:

כל אבא אוהב את ילדיו ותמיד מוכן לתת להם כל שביכולתו. בכל אופן, אם הילדים 'מנדנדים' כל הזמן לעוד ועוד, מבלי להכיר טובה על מה שכבר קיבלו ממנו, האבא נעצב בגלל חוסר הכרת הטוב של ילדיו אליו. אם הילדים אכן מודים (אומרים תודה, מילה אחת ארבע אותיות!) זה מעודד את האבא להמשיך ולמלא את בקשותיהם של ילדיו כפי יכולתו, ואפילו מעבר לזה.

כך הוא הדבר עם השם – הוא לא חייב לנו שום דבר אבל הוא האבא היקר והאהוב של כולנו שלא רוצה שום דבר פרט להיטיב לנו עם כל הטוב שלו. אם נודה לו על כל מה שנותן ועושה בשבילנו, זה 'יעודד' אותו להמשיך להעניק לנו עוד ועוד.

הרב הסביר לי שאם אודה להשם על כל מה שהוא נותן לי, תמיד אזכור את כל הטובות והחסדים שהוא עשה ועושה איתי, ובדרך זו הלקחים שלמדתי (כך אני מקווה) לא ייעלמו.

הרב גם אמר לי שאני לא צריכה רק לערוך 'רשימה' של הדברים שקיבלתי, אלא כאשר אני חושבת על כל דבר ודבר עליי לעצור ולדמות במחשבתי מה היה קורה אם לא היה לי את זה. כשאעשה זאת אז באמת אודה להשם ובאמת אעריך את מה שקיבלתי, ובמקביל – אקיים את המצווה של לעבוד את השם בשמחה.

קיימתי את עצתו של הרב ואני יכולה לומר לכם שהיא עובדת על הצד הטוב ביותר. אני כל כך מודה על… ההשקפה שלי, הבריאות והגמישות שלי, היכולת לחשוב בצורה ברורה והגיונית, על… (הרשימה לא נגמרת. וכאן חשוב לציין ששום דבר אינו מובן מאליו!)

תודה רבה לך השם על כל מה שאתה נותן לי ועושה בשבילי!