סוחרי השמחה אף פעם לא נכנעים

לא מזמן השתתפתי בחתונה של זוג מאוד מיוחד. נכון, בודאי תאמרו שכל חתונה היא אירוע מיוחד בפני עצמו, מלאה בשמחה ואושר. בכל אופן, מה שהיה מיוחד בחתונה הזאת בלט מאוד – גם החתן וגם הכלה המתינו המון, אבל המון, זמן עד שבורא עולם הפגיש ביניהם. אז אתם בהחלט יכולים לתאר לעצמכם איזו שמחה הייתה שם. ואת השמחה הזו ראינו על הפנים של כל הנוכחים בחתונה. כולם היו מאושרים ושמחים מהבית היהודי החדש שנבנה באותו ערב.

אחת ממידות הנפש הבולטות של בני הזוג, היא הדרך בה כל אחד מהם התמודד עם הבדידות במשך שנים רבות, בזמן שחבריהם – אחד אחרי השני, התחתנו ובנו את הקן שלהם. נסו לתאר לעצמכם את הכאב שתופס את האנשים בגלל הרווקות המאוחרת – לכל אחד יש חברים שבזמן הזה נמצא בעיצומן של ההכנות לחגיגות בר/בת-המצווה של הילדים! ואפשר היה, מן הסתם, להבין אותם אילו בחרו בייאוש המוכר (והממכר) ואומרים: 'לא עוד חתונות, נמאס לי! אני לא מסוגל/ת לסבול את זה יותר! איך בכלל אפשר לחגוג ולשמוח בשמחתו של אדם אחר בזמן שעלי עובר הנורא מכל?!? אין לי כוחות ואנרגיות לשמוח בשבילם!'… ואתם יודעים, זה מה שעשו הרבה אנשים במצבם – משכו עצמם הצידה והתרחקו מכולם, כשהם לא מסוגלים לראות שום דבר מעבר לצער שלהם. אנשים כאלה, עם הזמן, הופכים לדיכאוניים וציניים.

בכל אופן, גם לחתן וגם לכלה (בנפרד) הייתה גישה הפוכה למצבם, והיא הייתה בהתאם. לא רק שהם לא מנעו מעצמם להגיע לחתונות של חברים וקרובים, הם אפילו השקיעו מאמצים רבים להגיע ויותר מזה – לקבל על עצמם לשמח את החתן והכלה הכי שאפשר. ואחנו מדברים על תקופה של למעלה מעשור – והם אף פעם לא הפסיקו!

אבי, החתן, למד ללכת על קב גבוה ונסע בכל רחבי ניו יורק במשך שנים כמעט לכל חתונה יהודית ששמע עליה, שימח את החתן והכלה עם המופעים המשעשעים שעשה על הקב. הייתה לו חליפה מיוחדת אותה תפר לכבוד המצווה היקרה הזאת. (אתם יכולים לתאר את הרגע המיוחד בו עלה על הקב בחתונה שלו כדי לשמח את הכלה שלו – לא היה צורך להושיב אותו על כיסא ולהגביה אותו, הוא פשוט התנשא מעל למחיצות המפרידות ו'עשה שמח' כמו שצריך…)

סוזי, הכלה, היא רקדנית ומתעמלת מדהימה שסוחפת את קהל הצופות שלה, אף היא השקיעה מאמצים והמון כבוד וחשיבות למצוות שמחת כלה וחתן. היא הגיעה לכל חתונה והביאה בתיק הצמר שלה כל מיני אביזרים משעשעים. כן, גם את הקשתות שתחתן עוברת הכלה בכניסה לאולם. כי כל מה שהיא רצתה היה רק לשמח את הכלה והאורחות. את כל הפריטים המשעשעים והמדהימים היא קנתה מכספה שלה! היא הרגישה צורך עצום להשקיע את כל כולה בשמחת הכלה. גם לריקוד ולפעלולים היא נתנה במה ברחבת הריקודים ושמחה את כל הנשים סביבה. מצווה זו כל כך יקרה לה, עד כדי כך שהמרחק הגיאוגרפי הוא לא נתון משמעותי בכלל, יש חתונה סוזי שם! זה היה הלו"ז הצפוף (והמלא שמחה) של סוזי.

יש הרבה מה ללמוד מהתגובה המדהימה שלהם ומאיך שהם קיבלו את כל השנים ה'עקרות' וחסרות הפירות, שהיו מנת חלקם בחיפושים אחר הנשמה התאומה (והיום הם זוג לא מהעולם הזה ממש! עם מכנה משותף – שבאופן פלאי – הגיבו והתייחסו לאותו קושי שחוו, כל אחד בנפרד!). הייתי רוצה להתמקד במיוחד בעקשנות המדהימה שלהם להישאר בשמחה ולא לוותר, למרות הלחץ, הכאב, וכל הרגשות המעורבים שיכולים ללוות אדם במצב כזה.

התרבות של ימינו שמה את הדגש על עניין סיפוק-האינסטנט שאנו כמהים אליו (משום מה…). אם אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים – ועכשיו! אנו מגיבים בזעם, או שאנחנו נכנסים למצב הידוע של הרס עצמי ושוקעים בצער ודיכאון, ולא פעם הופכים לטיפוסים מכניים נטולי רגשות. אנחנו מתבוססים ברחמים העצמיים ובמקביל, מאשימים את כל מי שרק אפשר להאשים במצב אליו נקלענו ומקטרים ללא הרף. לפעמים, אנחנו גם מעיזים להתלונן אצל השם יתברך על הדרך בה הוא מנהל את עולמו, תוהים על צדקתו ומתפלאים – איך בכלל הוא עושה לנו את זה? איך הוא מעביר אותנו במסלול כזה? ובכלל, איך מתמודדים עם זה?

כל אחד מבני הזוג הזה בחר בדרך הקשה יותר כדי להתמודד עם האתגר שניצב בחייו אבל עם הרבה כוח, רוחניות, התמדה ועקשנות. הם לא איבדו תקווה והם גם לא נכנענו לרחמים העצמיים ש'זה הגורל שלי' גם כשהיה מדובר בשנים רבות. ההיפך, הם דבקו באמונה והאמינו שכל מה שהשם עושה – לטובה הוא עושה, שזה הטוב ביותר עבורם! ואם הם עדיין רווקים, גם זו לטובה. 

כוח אמונה זה אפשר להם לצמוח ולהתעלות מנקודה זו בחייהם ולשמוח בשמחתם של אחרים, אפילו להעניק מעצמם לאחרים! וכל זה נבע מההתמקדות שלהם במצוות השמחה – שמחתם הפרטית, כדי שלא יתייאשו, ושמחתם של הסובבים אותם.

בנוסף לשמחה שהם הוסיפו בכל אחת מהחתונות של חבריהם, אבי, החתן, בחר להקדיש את זמנו, בין חתונה לחתונה, ללמוד תורה. התוצאות כמובן לא איחרו להגיע – במסיבת האירוסין שלו הוא חגג גם את סיום לימוד הגמרא בפעם השנייה! (זהו צעד אמיץ ומלא גבורה, כי לא כל אחד זוכה לסיים את הגמרא כולה גם בכל שנות חייו).

במקום לבחור בגישה המובילה לתפיסת קורבן כלשהו כדי לפרוק עליו את הזעם והכאב, הם בחרו בגישת הניצחון של האמונה. הם לא הפסיקו להתפלל. הם המשיכו לעשות עוד ועוד מצוות ולא הפסיקו ללמוד. כל אחד מהם בנה את עצמו עם מסירות נפש ואף אחד מהם לא שקע באנוכיות. מבחינה רוחנית, הם אנשים מאוד יפים. ובסוף, השם יתברך העניק להם את השכר על כך – כשהפגיש אותם, חצי ועוד חצי של נשמה יפה אחת.

יהי רצון שהזוג הנפלא הזה יבנה בית נאמן בישראל, ונזכה כולנו בסוף מתוק בכל אירוע ומצב בחיינו, ולמשיח צדקנו במהרה בימינו אמן.