עשרה בטבת – משבר זהות

את משבר הזהות שעם ישראל עובר כיום ניתן לראות בצורה מוחשית וברורה. לאורך ולרוחב כל הגלובוס, אנשים מנסים לשנות, לתקן, להמציא מחדש ולהחיות את מה שמשתמע מלהיות יהודי. מיליוני אחרים פשוט מדלגים על משבר זה ו"עוזבים" את היהדות. אין שום אומה עלי אדמות שמתמודדת עם משבר כזה! למה היהודים, העם העתיק ביותר בעולם, עדיין נאבקים בהגדרת עצמם?

יום עשרה בטבת הוא יום צום. איננו אוכלים וגם לא שותים כדי שנזכור את תחילת המצור הבבלי על ירושלים שהוביל, בסופו של דבר, לחורבן בית המקדש. החיים בתקופה שלפני השואה, גם לא היו קלים. פוגרומים והמון טרגדיות הם מנת חלקנו, בהיסטוריה שלנו כעם היהודי. אך עדיין, השואה התרחשה לפני למעלה מ-60 שנה, ואילו חורבן בית המקדש היה לפני אלפי שנים! האם אנו יכולים להרחיק עצמנו, כעם, מהטרגדיה הזו? האם איננו, כל זמן שאנו מבכים את האובדן הזה (כמו שאומרים) בוכים על חלב שנשפך? לבכות על חלב שנשפך זה דבר חסר תועלת. שום דבר לא צומח מזה. גם לאלה מאיתנו שחיים בארץ ישראל ואין להם רכב, האופציה 'לקפוץ' לחנות הקרובה ולקנות בקבוק חדש תמיד בהישג יד. לחלב יש אופציה חלופית. לבית המקדש אין. כשנעמיק יותר במושג "בית השם" ולמה הוא נבנה, רק אז נוכל לתפוס בשכלנו למה אנחנו עדיין מתאבלים על אובדנו.

מטפורה

בית המקדש יצג משהו שבמושגים של חברה בת ימינו קשה מאוד להבין. בעולם של מדיה על כל ערוציה, אינטרנט, אייפונים ושות', רמת הרגישות שלנו פחתה. איננו מבינים עוד את המסתוריות והרוחניות של הגוף האנושי. הכל סובב אותנו עם פרסומים שונים ומשונים שמלווים כל הזמן ב…. חושניות. היום, מעט מאוד נשאר לדמיון. המושגים פיזי-גופני ואינטימיות הפכו למילה נרדפת של מושג, משהו נעלה וטהור, שהיטשטש מזמן.

לאורך כל הדרך היהדות לא ראתה, ואינה רואה, את העניין הפיזי-גופני כדבר שלילי או לא טהור מיסודו. אלא מה, עם הזמן הוא יצא מהקשרו בצורה בוטה ומנוגדת לכל מה שהוא מסמל וקשור אליו. פיזי, גופני לחלוטין, הוא דבר ריק מאינטימיות, משהו שהוא לא יותר מהתנסות נמוכה, מנותקת לכל הדעות מקשר רוחני בעל עוצמה. התורה מלמדת אותנו שתפקידו של האדם לרומם ולהעלות כל פעולה פיזית, החל מאכילה ושתייה ועד לתספורת, וכל מה שבאמצע.

בזמן ובמקום הנכון, הקשר בין איש לאישה יכול להיות מקור עצום לקדושה. קשר זה מאפשר לאנשים להיות כרצון השם, מכיוון שניתנה להם היכולת ליצור חיים על ידי החיבור ביניהם (וגם כשלא נוצרים חיים, כל חיבור ביניהם יוצר נשמות רוחניות). אולם סוד הקדושה בקשר שבין איש לאישה נמצא באינטימיות, זהו קשר בלעדי וצנוע, ומתקיים גם בגדרי ההלכה. הכוח והפוטנציאל של קשר כזה הוא כה גדול, עד כדי כך שהוא יכול למשוך את הנוכחות האלוקית, השכינה הקדושה, לתוך ביתם. זה מצריך שני 'יצורים' גשמיים שהופכים לנצחיים דרך הילדים שהם יולדים והקדושה השוכנת ביניהם.

החתונה של אלוקים ועם ישראל

אחד הדברים המוחשיים ביותר לקשר האינטימי הוא הנשיקה. הפה מסמל את האיחוד בין המחשבה למעשה, לכן הפה מתרגם מחשבה לפעולה שמעבירה סוג מיוחד מאוד של קשר. הקשר המיוחד והיפה בין איש לאישה הוא מטפורה לקשר בין עם ישראל לאלוקים. חכמינו ז"ל מלמדים אותנו שמעמד הר סיני, המקום והזמן בו קיבלנו את התורה, במהותו, הוא נישואינו לבורא עולם. התורה היא שטר הכתובה, השם הוא החתן ועם ישראל הכלה. אלוקים הבטיח לדאוג לנו ולאהוב אותנו, ואנו, בתמורה, הבטחנו לכבד את חוקיו ומצוותיו ולהיות נאמנים לו.

וכאות וסימן לאהבה שבין אלוקים והאנושות, קיבלנו את בית המקדש, סימן מוחשי לקדושה, לקשר הזוגי שיש לאלוקים עם עמו ישראל. הגמרא מתייחסת לבית המקדש כמקום שבו שמים וארץ נושקים. קודש הקודשים, נקודת המוקד החשובה של בית המקדש הייתה כל כך קדושה, ורק הכהן הגדול נכנס לשם פעם אחת בשנה (ביום הכיפורים). למרות ששאר אומות העולם יכלו לעלות לבית המקדש, אולם הגישה שלהם הייתה מוגבלת, עד לחדרים החיצוניים. חדריו הפנימיים של המקדש נועדו לעם היהודי, והם מסמלים את הקשר העמוק והאינטימי שיש לנו עם אלוקים.

בית המקדש

כמו שכל בית נבנה מתוך אהבה בין הבעל לאשתו, כל העולם כולו נישא ונתמך מהקשר שבין אלוקים ועם ישראל. קשר זה מתחדש ומקבל חיות בבית המקדש. חכמינו ז"ל אומרים לנו שכל בריאת העולם וקיומו נועדו לעם ישראל – לקיום המצוות. המצוות הגדולות והיקרות עוסקות בקרבנות שהועלו בבית המקדש. הקרבנות שלנו, הביטוי לאהבתנו, מחזיקים את העולם מירושלים, המקום בו עמד עליו בית המקדש. ובית זה, לא רק שסימל את הקשר בין אלוקים לעם ישראל, אלא היה מקום שבו העולם הרוחני זרם אל תוך העולם הגשמי. המקום בו עמד בית המקדש היה הנקודה ממנה נברא העולם, ומנקודה זו 'נמתח' כל עניין גשמי-פיזי. נקודה זו היא המקום הכי קדוש עלי אדמות. יעקב אבינו קרא לו "בית האלוקים", מקום המסמל רוחניות טהורה. איננו יכולים להבין מושג כזה, את הנקודה שמבחינה רוחנית הייתה אמיתית כל כך, והאדם יכול היה לדעת על קיומו של הבורא באותה דרך בה הצליח להרגיש כל דבר גשמי בעזרת חושיו. כאשר בית המקדש עמד על תילו, בני אדם היו עדים להוכחה הברורה של קיום הקשר בין אלוקים לאדם, המבוסס על הניסים התמידיים שקרו שם.

בית המקדש היה הבית המושלם. הוא ייצג את חיי הנישואין המושלמים ביותר. שני שותפים, אלוקים וישראל, נושאים את כל העולם עם אהבתם. בדרך מסוימת, שלא כמו בכל נקודת זמן בהיסטוריה, באותה תקופה העולם היה כמעט מושלם. בית השם היה קיים כאן, בעולם, והרוחניות הוזרמה לעולם הגשמי. החמימות, התמיכה והקשר שמאפיינים בית טוב היו מציאות מוחשית וברורה שהייתה קיימת בין בורא עולם ובינינו.

גירושין איומים

אבל, ישראל הרגישו יותר מדי נוח בחיי הנישואין, וסטו מן הדרך. הכלה נטשה את אלוקים וחוקיו. ובגלל חטאי ישראל, בית החלומות, סיפור האהבה הגדול, התנפץ בקול רעש גדול ובגירושין איומים. הרגשות החמים הפכו לקרים, האהבה התרחקה, והעולם כמו שהכרנו, נהרס. קדמונינו טעמו אהבה אמיתית ואז… איבדו אותה. ועם הנתק הזה, כל מה שהכרנו אבד. החיים איבדו את טעמם. חורבן בית המקדש לא היה רק עניין של שריפת עצים ואבנים, היה זה הרס של בית ילדותנו, הרס של המקום ממנו יכולנו לשגשג עם ביטחון ונעימות. וכשהחלום נגוז, הבית שלנו עלה בלהבות, ומה שנשאר לנו שם הוא רק שברון לב, זוועה, הרגשות לא נעימות וריחוק נוראי מהשם.

מעבר מהיר לימינו. אנחנו עדיין נודדים ומשוטטים בעולם הגדול. גלדים ענקיים מכסים את הצלקות העמוקות של נשמותינו. אנחנו סובלים מאוד. הגענו לעולם הזה אבל אף פעם לא ראינו וגם לא חווינו שמחה אמיתית, כמו זו שהייתה בתקופת בית המקדש. במקום זאת, אנו רואים רק את הלהבות האפלות של הגירושין ולא את הנעימות והרוך של בית שמח.

מתגעגעים לאחדות

משבר הזהות שלנו כבר לא בגדר תעלומה. להיות יהודים, זה אומר שנשמותינו מתגעגעות באופן נואש לאחדות עם אלוקים, כמו שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים. הפכנו לכאלה מפוכחים, כביכול, מעולם ללא בית המקדש, עד שמושגים כמו האמת והבדיה, הגופני והאינטימי, הקדוש והטמא התערפלו. בגלות הארוכה, כל כך התרחקנו מהשורשים שלנו, ולא פעם אנו שואלים האם בכלל הם היו שם…

אבל יש תקווה. התורה אומרת: "(את חוקותיי תשמרו ללכת בהם)… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כח).

רבי אליהו כי טוב כותב, שהשם הבטיח לעם ישראל שאף אם יטמאו ויחללו את הארץ, היא לא תקיא אותם. למרות שאת הכנענים היא כן הקיאה, ישראל הוגלו רק באופן זמני. הם יחזרו וישלטו בה כמו שהובטח לנו ונכתב בירושה הנצחית. אולם חזרתם תלויה בתשובתם, וברחמי שמים.

אל לנו לטעות ולחשוב שמדינת ישראל מודרנית היא הירושה הנצחית אליה התורה מתכוונת. עדיין לא חזרנו הביתה! מדינות רבות מאיימות עלינו מבחוץ, ומושגים זרים שחדרו לתוכנו מאיימים עלינו מבית. הנוכחות האמיתית והמוחשית של השם עדיין לא חזרה אלינו, וכיפת הזהב עדיין מזכירה לנו שזרים שולטים בנקודה בה עמד בית המקדש שלנו, שייבנה במהרה שוב. החיים המודרניים שוברים את הלב. הגירושין מהממד הרוחני, שפעם היה מציאותו של העם היהודי, עדיין יש בכוחו להוריד מעינינו דמעות רעננות. עמוק בפנים, כולנו ילדים שמתגעגעים ורוצים לחזור לבית החם והבטוח בו גדלנו. אנו רוצים לחזור למקום בו החיים היו פשוטים, למקום בו היינו מקושרים, לזמן בו הסכנה עצרה בפתח בתינו. אנו בוכים על מה שהיה פעם, והדמעות שלנו אינן זולגות לשווא.

עדיין בחיים!

כאשר יעקב התאבל על בנו, יוסף, התורה מספרת לנו שהוא לא הצליח להתנחם. רש"י מסביר, שכאשר אדם נפטר, הזמן מרפא את הפצעים. אולם, יעקב התאבל במשך 22 שנים! הוא לא התנחם מכיוון שיוסף היה עדיין בחיים, למרות שיעקב לא ידע זאת. ולמרות שזמן יכול לנחם אותנו על מי שאיבדנו, איננו יכולים להתנחם כאשר היקר לנו עדיין בחיים, אך רחוק מאיתנו. וכמו שהקהילה היהודית, בכל רחבי העולם, מנסה להבין מה זה להיות יהודים, בעשרה בטבת, אנו מבינים מהיכן משבר הזהות נובע. כולנו, בתת-המודע, "ילדים כואבים" שמתגעגעים ורוצים להתאחד עם אבינו שבשמים. אנחנו צמים ובוכים כי אנחנו מבינים שעולם נעים ומושלם הוא לא חלום ילדות תמים, אלא מציאות שעדיין לא התגשמה.

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שתענית (צום) "הוא בחינת הארת ונשיאת פנים, שהוא בחינת המתקת וביטול הדינים, שעל ידי זה נתבטלין כל הצרות" (ליקוטי עצות, תענית). ביום זה, אנו מתחרטים וחוזרים בתשובה. צמים ומתפללים שאבינו שבשמים יסתכל בעין טובה על ילדיו שוב. מתפללים ומקווים שיחזיר אותנו הביתה ויקבץ אותנו מכל קצווי תבל, בקרוב ממש, ונגור איתו בביתו, בבית המקדש השלישי, לנצח.