פירות האמונה

"המסר שלנו לילדינו הופך לקול הפנימי שלהם…"

* * *

אחד הדברים שמציג את האמונה שלנו על הצד הטוב ביותר הוא – הביטחון שיש לנו בילדים שלנו.

אם אנחנו משוכנעים מספיק בכוח ובמוסר שלהם, אנחנו מטמיעים בתוכם קול פנימי שאומר, "אתם טובים ואתם יכולים לעשות את הדבר הנכון אפילו כשזה קשה".

תמיד האמנתי בילדים שלי. לא משנה עם מה הם התמודדו, תמיד ידעתי שהם טובים. איך לא? הם הרי הילדים שלי!

לבעלי ולי היו רק שני כללים עקרוניים בחינוך הילדים, בהם דבקנו לאורך כל השנים: הראשון – לעולם לא עשינו השוואות ביניהם, והשני – לעולם לא כינינו אותם בשמות. אנחנו לא הורים מושלמים לכל הדעות, אבל אנחנו מבינים מהו כוחן של מילים –  שיש ביכולתן לבנות ולהרוס!

התמודדנו עם לא מעט אתגרים בחיינו, בעיקר כאמריקאים בתחילת דרכם בישראל שלא כל כך הבינו את המערכת החינוכית וההתנסות של הילדים שלנו בהן.

זו הסיבה שלא כל הילדים שלי מצאו את עצמם במסלול לימודי בישיבה. לבן השני שלנו, שלמה, היה קשה ללמוד כל היום. הוא כל הזמן אמר לי, "אמא, אני לא בחור ישיבה רגיל". ידעתי איזה טיפוס פעיל הילד המתוק שלי ומאוד אהבתי את זה, אבל באותם ימים היו מעט מאוד אופציות. היום, יש הרבה אופציות של שילוב לימודים עם מקצוע, עם כישרונות כדי לעזור למי שלא מוצא את עצמו יום שלם בתוך הספר.

אבל דבר אחד כן ידעתי על הבן שלי, שלמה, שהיו לו אהבה ונתינה עצומה לא רגילות בכלל לאנשים סביבו. הוא היה ילד מחונן עם אישיות ממגנטת ולב ענק. אף פעם לא דאגתי לו אפילו לשנייה אחת, למרות שהוא היה מאוד שונה מאחיו הגדול. אפילו כשהחליט להאריך את שיער ראשו ולהוציא רישיון על אופנוע, תמיד הייתה לי האמונה שהוא יעשה משהו מאוד מיוחד בחיים שלו.

קיץ אחד, כששלמה היה בן 15, כל החבר'ה מהישוב נסעו לטיול של יום כיף מלא פעילויות והנאה – משעות הבוקר המוקדמות עד לשעות המאוחרות של הלילה. התחנה הראשונה שלהם הייתה בים המלח, שם פגשו בחור שהמשפחה שלו התגוררה בישוב שלנו עד לפני מספר חודשים.

מאמרים נוספים בנושא:

פרחים יקרים

חתיכות של סבון

הצלחתי לא לקלקל

ככה אהבה אותנו אמא

אהבה של אמא

אוהבים אותך ילד

לך בתי, מאבא

תפילה של אמא

אני רק השליחה

המאמן האישי שלו

לבנות עם אהבה

יש מקום רק לאהבה

גבריאל היה ילד מתוק שנפל מהדרך ועשה כמה טעויות לא פשוטות. רוב ההורים בישוב היו מודאגים ממנו, אבל אני תמיד קיבלתי אותו באהבה אצלנו בבית. אני זוכרת מה זה להיות בגיל הבעייתי הזה ועוד כנערה מורדת ולעשות שטויות…

תמיד האמנתי שגבריאל ילד טוב.

באותו בוקר, גבריאל רצה לפגוש את החבר'ה הישנים שלו וביקש מהמלווה שלהצטרף אליהם לטיול, אבל הוא סירב בכל תוקף.

גבריאל הסביר לו שהוא הגיע במיוחד כדי לפגוש את החברים שלו ולהצטרף אליהם, גם הבחורים ביקשו והתחננו, אבל הוא בשלו – "לא!"

גבריאל היה הרוס. הוא היה מוקף בחברי ילדות והאיש המבוגר גם כן הכיר אותו. זה לא שהיה מדובר בבחור זר. גבריאך התחנן לעלות לאוטובוס עם כולם.

הנהג התחיל לצפור שוב ושוב. יש לו לו"ז שהוא צריך לעמוד בו והוויכוחים שם בחוץ רק עיכבו אותו ועלו לו על העצבים. הוא סגר את הדלתות והילדים קפצו פנימה מהר לפני שיפספסו את האוטובוס, תוך שהם מרימים ידיים מהניסיונות לצרף את גבריאל. יש להם יום כיף מקסים לפניהם שעלה לכל אחד מהם 200 שקלים, ואף אחד לא התכוון לוותר עליהם.

חוץ מאחד.

שלמה סירב לעלות לאוטובוס בלי גבריאל. האחראי אמר לו לעלות אבל שלמה לא זז. הקבוצה נעלמה באופק ביחד עם האוטובוס, משאירה מאחור שני חבר'ה צעירים בלי שום כסף חזרה הביתה.

אחרי כמה שעות שלמה הופיע בפתח הדלת. היינו המומים. הוא אמר לנו שהוא לא הרגיש טוב ומישהו החזיר אותו הביתה. אני זוכרת את האכזבה שלי בשבילו – פספוס יום עמוס בכיף שהוא ציפה לו מאוד.

מאוחר בערב, המבוגר שליווה אותם בטיול הגיע אלינו הביתה וביקש לדבר עם שלמה. הסקרנות שלי גברה. קראתי לשלמה מהחדר. כשהאיש ראה את שלמה הוא הושיט לו שטר של 200 שקלים. הוא גם התנצל על ההחלטה להשאיר אותו ואת גבריאל שם. בעלי ואני היינו בהלם מוחלט כי על זה לא שמענו חצי מילה מהבן שלנו.

שלמה הקשיב למלווה. הוא קיבל את ההתנצלות אבל לא הסכים לקחת בחזרה את הכסף. בסופו של דבר, האיש עזב. שלמה הסביר לנו שהוא וגבריאל תפסו טרמפים חזרה לירושלים, ומשם כל אחד חזר לביתו.

בעלי ואני נותרנו שקטים בסלון כששלמה חזר לחדר שלו. הלב שלי התמלא בגאווה ושמחה. כל כך התפעלתי מהחמלה והרחמים של הבן שלי, מהנכונות והרצון שלו לוותר על התענוג האישי שלו ולעמוד לצד חבר. תהיתי ביני לבין עצמי אם אני הייתי עושה דבר כזה.

הרבה שנים עברו מאז, והבן שלי שלמה פתח ישיבה לנערים בסיכון במקום מקסים בהר ציון, באותו מבנה בו אני למדתי כשחזרתי בתשובה. היא נקראת "השיבנו" – ומהווה בית למאות בחורים שנפלו מהדרך וצריכים עזרה, חום ואהבה.

לנהל מוסד חינוכי כזה זאת לא עבודה קלה בכלל. צריך לגייס המון כספים כדי להתמודד עם האתגרים שהוא מציב. אבל תודה לא-ל, יש המון אנשים אכפתיים ומלאי אהבה שמסייעים לו ומאפשרים לילדים האלה הזדמנות שנייה.

אדם אחד במיוחד שעושה את זה ממש מכל הלב, הוא איש עסקים מאוד מצליח ובמקביל קובע עיתים לתורה, הוא גם תורם ברוחב לב לא רגיל לנערים האלה.

קוראים לו… גבריאל!