פמיניזם כשר

החברה מכתיבה מרתון של "מימוש
עצמי", ונראה כי הרבה נשים מוצאות
עצמן במרדף המסחרר הזה. "מרתון
תחביבים והפוטנציאל הנעלם" הוליד את
הטיעון שכולנו אוהבים להיתלות עליו…

אחד הנושאים האהובים עלי הוא נושא האישה היהודייה והתהילה שבתפקידה. לא שאני מרגישה נחותה בהשוואה לגברים. ממש לא. אני בהחלט שווה, למרות שלא בדיוק אותו דבר, לגברים.

לא מזמן הייתה לי שיחה עם חברה יקרה, ובין כל הדברים שדנו בהם שוחחנו על תפקידן של הנשים היהודית בחברה היהודית. אין זו הפעם הראשונה שדנו בנושא זה, ואני בטוחה שזו גם לא תהיה הפעם האחרונה כי יש עוד הרבה מה לומר וללבן, אבל לי בהחלט יש מה לומר.

בעוד שחברתי הרגישה שאין זה נכון לשאוף לשוויון עם גברים בתנאים שלהם, היא בהחלט הרגישה (ודי בנוח) שאין שום דבר פסול במה שהיא מכנה – "פמיניזם יהודי כשר". כלומר, האישה היהודייה יכולה למצוא ולבטא את עצמה בתוך היהדות האורתודוקסית (ובהחלט לא מדובר בשום זרם של פמיניסטיות שאינן אורתודוקסיות). לכן, אם אישה אוהבת, נניח, לצייר ולכתוב, לרקוד או לשיר – עליה לפתח את עצמה דרך אמצעים אלה.

כמובן שהיא לא תזניח את תפקידיה וחובותיה כרעיה וכאמא. אבל, כדי להתפתח במלוא עוצמתה כאישה יהודייה היא רשאית – לא, היא כמעט חייבת – לפתח את הפוטנציאל שטמון בה. בדרך זו היא תוכל להיות אישה ואמא יהודייה טובה יותר אם היא תרגיש מסופקת. כלומר – ברגע שהיא תגשים את עצמה.

נשמע מעניין, לא? אישה צריכה לפתח את עצמה מכיוון שרק כך היא תרגיש מסופקת ומרוצה בחייה? מדהים…

זה נשמע נפלא… אבל זה לא נפלא בכלל וזה כל כך לא נכון! אם ננסח זאת בעדינות. ולא בעדינות – ארחיק לכת ואומר שזו חתירה תחת הערכים היהודיים המוצקים כסלע איתן!

אם נעצור ונחשוב על זה לרגע, נגלה שזה בעצם אותו נושא ישן-נושן של הפמיניזם (דבר שנקרא ‘שחרור האישה’ כשהייתי צעירה) רק שהפעם ‘התלבש’ ברעיונות ועקרונות יהודיים, כדי שזה יהיה מקובל על העולם. אותה גברת בשינוי אדרת… אחרי הכל, ברגע שמסווים את נושא הפמיניזם בלבוש כזה – מי יעיז בכלל להתווכח עם הרעיון שאישה יכולה להיות אמא ורעיה טובה רק אם היא מבטאת את עצמה? (נו, אז אז עכשיו כולנו יכולות להמשיך לעשות את הדברים שלנו עם מצפון נקי).

אבל מה, אני כבר שומעת אתכם שואלים – מה כבר לא בסדר עם אישה שרוצה לפתח את הפוטנציאל שלה כדי ש’תצליח’ להיות אמא טובה – הרי רק טוב יכול לצאת מזה?

זה מה שאולי אתם חושבים, אבל תעצרו ותחשבו שוב. לצורך העניין, נצעד אחורנית עם הזמן וננתח, וננסה גם להבין, מהו הרעיון הבסיסי שהוליד את הפמיניזם שהביאו לאן שהביאו לפני כמאה ועשרים שנה, פחות או יותר? היה זה אי-השביעות וחוסר הסיפוק של הנשים מתפקידן בחיים. נשים נתפסו בעיני עצמן כלא שוות לגברים (ובתקופה הויקטוריאנית חשיבה זו הייתה די מוצדקת מכיוון שאז האישה הייתה לא יותר מאשר נכס בידי בעלה). לכן, כדי לטפל באי-שוויון זה הנשים, משנים קודמות, חשבו שהן ירגישו מסופקות ומוגשמות אם הן יילחמו על שוויון זכויות כמו זה של הגברים. ולא רק, אלא יעשו זאת במושגים גבריים. (אם הוא כגבר יכול לעשות איקס, גם האישה יכולה, וכן הלאה).

כאשר אנחנו אומרות שאנו צריכות למצוא את עצמנו ולהגשים את הפוטנציאל שטמון בנו, כדי שנוכל להיות רעיות ואמהות טובות יותר, המשמעות שיוצאת מדברים אלה היא – שאם נעשה את הדברים שאנחנו אוהבות לעשות רק אז נרגיש שמימשנו את עצמנו. וזה יהיה גם הדבר שירומם את מצב רוחנו לעשות את מה שמוטל עלינו (כמו לטפל בבית ולגדל את הילדים). או במילים פשוטות יותר, אם אנחנו רוצות להיות שמחות בתפקיד שלנו עלינו לעשות משהו שגורם לנו הנאה יתירה

אז איפה זה משאיר אותנו? זה אומר שאנחנו לא לגמרי מלאות שמחה ועונג מהתפקיד שלנו, אבל ללא ספק נהיה נשים יראות שמים ונקיים את רצונו של השם עם כל האמצעים העומדים לרשותנו.

במציאות אנו חשים כך מכיוון, ששוב, הערכים וההשקפה של העולם שבחוץ החלו להתגנב בשקט בשקט לתוכנו ועברו את המחסומים שניסינו לשים לעצמנו, וכך פלשנו לתוך בתינו. הפלישה, כמובן, נעשתה מבלי שהרגשנו בה. עם הזמן, ערכם של המושגים ‘עקרת בית’ ו’אמא’ הלך ופחת והגיע עד לנקודה בה נשים מצאו עצמן בעיצומם של מרדפים אחר מימוש-עצמי, או במרתון-תחביבים ש"חייבים לצאת החוצה מתוכנו", בגלל שזה מה שהחברה היום מכתיבה. למה? כי לא "אנחנו כבר לא מוצאות את עצמנו בבית".

אבל מה קרה לאישה והאמא שתמיד הייתה המלכה של העם היהודי, שבשנים קודמות הייתה הדמות הנערצת בתוך עמנו? האישה שהיוותה את הדוגמא הקורנת והמאירה של הנשיות? את מי אפשר להשוות אליה, אל אשת-החיל, אישה של אומץ וגבורה לה אנו מעניקים כבוד והוקרה בכל ערב שבת לפני הקידוש? הבית, והחיים בכלל, סובבים סביבה! מה קרה לה? לאן היא הלכה? האם היא נעלמה מהזירה?

אשת-חיל, לא נעלמת מהעולם עדיין. את עדיין כאן, ורק מתחזקת. עדיין מקיימת את כל מה שנאמר עליך במזמור "אשת חיל" ובהקדשה גדולה. אלא מה, את כבר לא מרגישה את הכוח והעוצמה, את ההגשמה, שבא עם התפקיד שלך… וכשאדם לא מרגיש שהוא מגשים את עצמו – הוא לא שמח. תחשבו על זה, על היופי, על החשיבות והכבוד שבתפקידכן, והפנו גבכן לכל הערכים שהעולם שבחוץ מכתיב לנו. אתן הגנרליות שמפתחות את הצבא העתידי של עמנו, ואתן הן אלה שבונות את האומה של המחר.

על זה נאמר: "חכמת נשים בנתה ביתה" – חכמת האישה היא זו שבונה את ביתה. רק אישה מסוגלת ויכולה לבנות בית יהודי אמיתי (או להיפך – להרוס אותו, ח"ו). אך במקום להאריך בהסברים ולדבר על המשמעות של תפקידנו בחיים והכבוד והגאווה שכרוכים בו, הרשו לי לספר לכן משהו שקורה לעיתים מאוד קרובות אצלנו בבית.

לרב (בעלי, האדמו"ר ממליץ) מגיעים המון אנשים מדי יום, ולא פעם גם רבנים ואדמו"רים חשובים. התפקיד שלי בכל הסצנה הזו הוא להכין שולחן נחמד לכבוד האורחים וכשהם מגיעים – אני נעלמת מאחורי הקלעים בצורה דיסקרטית (כאן אני פונה בדרך כלל למטבח) בזמן שדלתות חדר האוכל בו נמצא הרב והאורחים נסגרות ושם, הרב ואורחיו עוסקים, בענייני היום. (אבל אל תדאגו, כי אני מטפלת בעצמי היטב. במטבח שמרתי לעצמי את הלוקסוס מכל המטעמים שהגשתי לרב ואורחיו…)

האם אתם חושבים שאני מרגישה שולית או פחוּתה בגלל שהדלתות נסגרו בפניי? או שאני לא חשובה כמו הגברים שהתכנסו שם ולי לא ניתנה ‘הזכות’ להשתתף במפגש בו מקבלים החלטות? אני מבטיחה לכם שלא הרגשתי אף לא אחד מהדברים האלה, כי אני יודעת שכל זה נכלל במעלה שלי כאישה. אני כאן כדי לנצח על כל זה – אני המלכה של כל ענייני ביתי! הרב לא היה מצליח למלא את תפקידו אם לא הייתי כאן כדי לעזור לו.

כשאני כותבת שורות אלה, אני נזכרת בשיחה שהייתה לי לפני שנים, בתקופה שחיי התנהלו בריצות הלוך-ושוב לבית החולים באנגליה, המקום בו גרתי, כשבתי הגדולה הייתה חולה בכליותיה.

באותו זמן הגיע לבית החולים רופא בכיר מאוד עם מאות סטודנטים, אותם לימד, והם הסתובבו בין המחלקות. אני זוכרת שאחד מבכירי הסטודנטים, שעבד אז במחלקה בה אושפזו חולי הכליות, שאל אותי רשימת שאלות די שגרתיות. אחת השאלות הייתה: "במה את עוסקת?". עכשיו ידעתי בדיוק למה הוא התכוון, מכיוון שנשאלתי את השאלה הזאת עשרות פעמים לפני כן, לכן עניתי כמו תמיד: "אני עקרת בית ואמא".

הסטודנט הביט עלי בתמיהה ואמר: "מה אישה חכמה כמוך עושה בבית?". העיסוק הזה נראה (בעיניו כמובן) ‘חריג’ מאוד. לא התבלבלתי ואמרתי לו שאני מאוד שמחה ומסופקת עם מה שאני עושה. אינני צריכה גירויים חיצוניים כדי להרגיש כך.

תגובתו של הסטודנט הייתה: "הלוואי שהחברה שלי תעשה את זה בשבילי", ואילו התגובה שלי הייתה: "האם תהיה מסוגל להעריך ולכבד אותה על כך, או שתחשוב לעצמך ש’איזה בר מזל אני שיש לי ‘עוזרת’ שתבשל לי ותכבס את הבגדים שלי’?"

הסטודנט חייך. הוא בטח שמע על הצהרות מסוג זה לא פעם בחייו, לכן המשכתי להסביר לו שאני מאוד שמחה ומאושרת מכיוון שאני יודעת – וגם מרגישה – שאני מלכה שעושה את העבודה הכי חשובה בעולם. "אתה מכיר את כל הבדיחות על האמהות היהודית, היעילות והחזקות?" שאלתי אותו והמשכתי, "אלה אמנם בדיחות, אבל הן מבוססות על העיקרון של האמא היהודייה האמיתית שמגינה על ילדיה בכל כוחה. מאיפה שאני באה, אמא יהודייה היא דמות נערצת ומכובדת, לכן זאת הסיבה לכך שאני כל כך שמחה מ’רק להיות בבית’". המשכתי להסביר לו עוד מספר פרטים על עקרון האמא היהודייה.

השאלה למה נשארתי בבית ולא יצאתי לעבוד עלתה פעמים רבות בתקופה בה הייתי עם בתי בבית החולים, והתדירות בה נשאלתי אותה רק הובילה אותי להבנה ברורה על התהום שקיימת שבין העולם שלנו כיהודים, ובין העולם של שאר בני העולם, העולם ‘שבחוץ’. בעולם שלנו הפוקוס הוא על הבית והמשפחה – שהם המרכז, דבר שלא נמצא בעולם שבחוץ.

אחרי כל מה שנאמר לעיל הגיע הזמן להיות מעשיים. אנחנו בהחלט מאבדות את הכוחות שלנו ונשחקות מכל לחצי היומיום. בתפקיד הזה אנחנו נמצאות 24 שעות ביממה במשך שבעה ימים, וזה בהחלט בסדר אם אנחנו מרגישות צורך לעשות הפסקה מהלחץ חסר הרחמים הזה, ולרענן לעצמנו את הרגשת הנעורים שבנו. זה הזמן לעשות את הדבר ממנו אנו נהנות… ויהיה זה ציור, כתיבה, ריקוד או שירה… אבל עם הבנה ברורה שאנו עושות זאת כדי לרענן את עצמנו, ולא כדי למצוא את עצמנו.

היו גאות בתפקיד הנפלא שנפל בחלקכן: המלכות של הממלכה המשפחתית שלכן! משפחת המלוכה היהודית היא לא עניין של מה בכך, את זה אל תשכחו לעולם!

עושות הפסקה? הולכות להתרענן? אל תשכחו לקנות לעצמכן את המכחולים המשובחים והטובים ביותר לציור שאתן רוצות לצייר… אתן בהחלט ראויות לזה!