קנאה? לא תודה!
אומרים שהעניים הם אלה שמקנאים בגלל שאין להם. אז זהו, שלא. לקנאה יש הסבר אחר, ממש לא מה שחשבתם. ציפורה בראבי עם ההסבר והתרופה.
טוענים שעניים מקנאים. שמי שאין לו מקנא במי שיש לו.
אבל זה לא נכון! זה בכלל לא קשור למה שיש או אין לך. זה גם לא קשור למה שרוצים ולא מקבלים. זוהי מידה בנפש. מחלה ממש.
הקנאה ממש לא קשורה לכמה יש לך או לכמה אתה רוצה, היא הרבה יותר מזה. והיא גם לא רק לרצות את מה שיש לאחר, אלא תפילה שלאחר פשוט לא יהיה.
כזאת היא הקנאה, יצר הרע הרסני ונורא. מחלה אנושה, כמעט.
"הקנאה הורסת את העולם" אמרה לי פעם אמי עליה השלום, "תקראו בתנ"ך. מיד בהתחלה. רצח! בגלל קנאת קין באחיו".
כשמקנאים, זה יצר הרסני לשני הצדדים. המקנא – חייו אינם חיים. תמיד הוא בוחן את מה שיש לו לעומת מה שיש לאחרים. אף פעם לא תראו אותו עם חיוך על פניו (תמים ומתוק) הוא גם אף פעם לא מאושר בחייו. תמיד חי עם הרגשת החמצה. לא מסוגל לבחון את חייו לעומת ההשקעה והיכולות שלו. את מה כן הוא בוחן? את חייו לעומת הישגיו של מושא קנאתו. ככה זה כשמקנאים.
מאמרים נוספים בנושא:
"קשה כשאול קנאה" אומר החכם באדם – שלמה המלך ע"ה, וחז"ל הזהירו מאוד ואמרו ש"הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד, כח).
הקנאה עלולה לגרום למקנא לעשות מעשים נגד מושא קנאתו, כפי שמסבירים את האנטישמיות, בקנאה ביהודים ובהצלחותיהם.
הקנאה, היא לא סתם רגש כזה שמציק ושסובלים ממנו בשקט. לא, ממש לא. היא נושמת, בועטת, חיה ומזיקה למקנא וגם לזה שמקנאים בו.
במשפט שלמה המפורסם לומדים בחדות על היצר ההרסני, הנורא והקשה הזה, כאשר באות שתי נשים להתדיין בפני שלמה מהלך למי מהן שייך התינוק החי, טוענת כל אחת מהן "שלי הוא". מה מציע המלך? לחתוך את התינוק לשניים ולחלקו בין הניצות. אישה אחת מסכימה, "גם לי וגם לך לא יהיה – גזורו" (מלכים א ג, כו), מוטב שימות הילד ולא יהיה לאחרת…
ומשה רבינו הגדיל ללמד אותנו שיעור מאלף כשדיבר על הקנאה: "אלף מיתות ולא קנאה אחת"! הוא העדיף למות בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ, ובלבד שלא יראה עצמו יורד מגדולתו והופך למשרתו של יהושע בן נון…
קנאה אינה נרפאת
אחיו של יוסף הצדיק מוטרדים יותר מדי מהסבל שיבוא עליו. הכעס, הקנאה שלא באה על סיפוקה גם לאחר המעשה הנורא, אוטמים את ליבם מלחוש בסבל אליו השליכו את אחיהם הצעיר. אבל מה כן מטריד אותם? מה הם יאמרו לאביהם…
יצר קשה זה לא מרפה גם כשמושא הקנאה נופל, גם כשהוא יורד מנכסיו, גם כשהוא מאבד את הדבר שעורר בו את קנאת הזולת. למה? כי המקנא לעולם לא סולח לו. חייו אינם חיים וגם לא חיי סביבתו. הוא לעולם לא יהיה מאושר וגם לא יחוש בהנאה מכל מה שיש לו. הוא לא רואה את הברכה השורה בין כותלי ביתו, אלא רק את מה שחסר לו ויש לאחר. ותמיד, אבל תמיד, הוא יזכיר מה היה גם אם היום הכל טוב…
אולי גם זה יעניין אתכם:
במי לא מקנאים?
"בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ומתלמידו" (סנהדרין קה, עב) מכיוון שבשני מקרים אלו יש לו חלק בהישגים שלהם, ובשני המקרים ההצלחה היא עדות ליכולותיו.
התרופה – למנף את עצמנו!
"קנאת סופרים תרבה חכמה" אומרים חז"ל. זאת אומרת, שאפשר להוציא משהו חיובי מקנאה, לשפר את עצמנו ועל ידי זה להתמודד עם רגש הקנאה השלילי, להשקיע במה שאפשר לתקן בעצמנו. כך מגיעים להישגים ולמיצוי יכולותינו וכך גם מעלים את הביטחון העצמי, מחזקים את הדימוי העצמי ולא מביטים יותר מדי על מה שיש לאחר.
העיסוק, העשייה העצמית, ההשקעה והתוצאות, יביאו לנו את הסיפוק הנפשי שחסר לנו כשאנו מסתכלים על האחר – על מעשיו והצלחותיו.
הקנאה מכלה כל חלקה טובה בלב המקנא, ומעוותת את אמות המוסר שלו. אז רק למענו, כדאי שידחה את המחשבות על מה שיש לאחרים, את מחשבות הקנאה, ויתרכז בטוב שיש לו, וישתדל להשיג את מה שחסר לו.
אם חסר לו.
* * *
אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור