שוברת את המעגל

הפנים שלי משדרות את המצוקה
ומקרינות את כל הסרט האילם עם
המוסיקה המלודרמתית ברקע. אין
לו ברירה, הוא הופך לשוטר הרע.
שרון רוטר שוברת את המעגל.
 
 
כל ערב אני מחכה בכיליון עיניים לרגע שבו בעלי יכנס הביתה. שעות הערב ידועות כשעות הקשות ביותר עם הילדים, לכן אפשר למצוא אותי בהן כורה את אוזניי ותרה באובססיביות אחר קול טרטור המנוע של האופנוע, מי שקיבל את התואר 'הגואל שלי'. תמיד כשמגיעה השעה שבע מתחיל איזה מרתון של מקלחות, ארוחת ערב וסידור מערכת השיעורים למחר, שיוצרים אווירת מתח ולחץ. התינוק בוכה, הקטן צריך שירותים, הבנות רבות ביניהן והחתולה מייללת שהיא רוצה אוכל.
 
בשעה שכזו, כשכולם כבר עייפים וסף הסבלנות יורד פלאים, אני מוצאת את עצמי בתוך ההמולה הזו פעמים רבות אבודה ומתוסכלת, ולרוב נופלת גם לכעס ולעצבים. יותר מאוחר, כשהם כבר במיטות, אני שוכבת במיטה שלי מלאת רגשות אשמה וייסורים על ששוב נפלתי לכעס, שלא התגברתי ועל הילדים שנאלצו לסבול על לא עוול בכפם.
 
המעגל הזה חוזר על עצמו פעמים רבות וגורם לכך שכאשר בעלי היקר חוזר הביתה הוא מוצא בית על סף טירוף. הילדים, במסגרת ההפגנה היומית של "לא רוצים לישון", משתוללים עם אדרנלין גבוה ואני מנסה לחייך, אבל כל מה שיוצא לי זה רק פרצוף אומלל שכזה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
לא רוצים לישון
שלא יגמר לעולם
אי נוחות מתוקה
 
ברור לי שזה מאוד לא נעים להיכנס הביתה אחרי יום עבודה לתוך האנדרלמוסיה הזאת, ועוד יותר לא נעים לראות את אשתך 'על הפנים'. הסיטואציה המוגזמת הזו מאלצת אותו מיד ובעל כורחו לקחת את העניינים לידיים ולהיכנס לתפקיד של השוטר הרע. תוך כמה דקות כולם כבר במיטות ואני יכולה לנשום לרווחה.
 
מצידו, הוא כבר ציין בפניי לא פעם שהוא היה מעדיף לוותר על התפקיד הזה, והעובדה שהוא רואה את ילדיו כמה דקות ובמקביל חייב להיות איתם, לפעמים, קורקטי וקשוח לא נעימה לו בכלל.
 
אני מצידי יותר ממבינה אותו, אבל ברגעים בהם אני מרגישה אוזלת יד כה גדולה זה באמת נוח לי שהוא משמש עזר כנגדי. אבל הבעיה החמורה עוד יותר, זאת שדורשת טיפול מידי ועמוק היא שעיקר הבית, הגנראטור ששולח את החשמל והחיות לכולם, הנשמה התאומה והחצי השני שלו, מקבל את פניו כל יום בעייפות תהומית ואפילו בעצבות.
 
כל ערב לפני שהוא נכנס אני מנסה לעשות עבודה פנימית. "תחייכי" אני כופה על עצמי, "תהיי קלילה, זורמת". אני מנסה לקפץ במטבח או לשרוק איזו מנגינה נעימה, אבל נתקלת בקורקינט שזרוק על הרצפה ומקבלת מכה כל כך חזקה שיוצאת לי קללה בחצי פה, שאחריה אני מיד מתנצלת בפני הבורא – "סליחה אבא".
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני רק  השליחה
מגילת זכויות הילדים
כאן גרים  בכיף
 
אחרי שהניסיונות לזייף שמחה לא צלחו מי-יודע-מה, אני מנסה לעשות בירור פנימי. "מה בדיוק מפריע לך?" אני שואלת את עצמי. מסתבר שפתחתי איזה קן צרעות, מכיוון שהרשימה מתארכת כאורך הגלות ומחזקת את תחושת הקורבן שלי.
 
לפחות אני כבר יודעת שאני צריכה לבלוע את עומס התלונות שהצטברו בתוכי, ובשום פנים ואופן אסור לי להוציא החוצה ולו פיפס קטן של קובלנה. הסיבה לכך היא שכבר הבנתי שכשאני מתלוננת, או משתפת אותו בקשיים שלי, מיד ובאופן אינסטינקטיבי הוא לוקח את זה על עצמו ומרגיש שזו אשמתו הבלעדית שהגעתי למצב הזה. כואב לו שלאשתו קשה ושהוא לא יכול לעזור לי יותר, מה שמעורר בו רגשות אשמה על מצבי העגום, דבר שגורם לו עצב רב. הוא היה רוצה שתהיה לי אופר צמודה, אחת שמבשלת, מכבסת ומנקה ושתהווה לי גם חברה נעימה אם אפשר. אבל במציאות של היום, שכולנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו והעזרה לא זולה, זה כמובן לא מתאפשר ולכן מתערבבת לה קללת הפרנסה שלו בכל בליל האשמה הזו, דאגה וחוסר האונים שלו מולי.
 
אבל גם בלי להוציא תלונה אחת מהפה, הפנים שלי משדרות את המצוקה ומקרינות לו את כל הסרט האילם עם המוסיקה המלודרמתית ברקע. הכינורות מייבבים בלגאטו ארוך עד לפייד-אאוט, שקורה כשאני מתעלפת במיטה בשעה תשע וחצי.
 
ההחלטה מתבקשת: אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולשבור את מעגל האימה הזה. אני מכינה לוח זמנים לאחר הצהריים, כדי שהדברים יתנהלו בצורה מסודרת ולא נגיע לשעת ההשכבה עם הלשון בחוץ. על בריסטול אני כותבת כללים סטייל סופר נני ומציגה אותם לילדים. הם מצידם מסתכלים עליהם ועלי בחצי עין ורצים חזרה לשחק ולריב.
 
הניסיון כמובן לא צולח. סמכות הורית זה לא הצד החזק שלי, אפילו אני לא לוקחת את עצמי ברצינות אז בטח ובטח שהילדים לא…
 
אני לא מוותרת ומחליטה לתקוף מכיוון אחר, היחידי שאני באמת יכולה להשפיע – אני פונה למקור הכל: "אבא שלי שבשמים, בבקשה תעזור לי, אני לא יכולה לעשות את זה לבד ואין לי למי לפנות. רק אתה יכול לבוא ולהשתלט פה על העניינים. אני מבקשת ממך לעזור למען שלום  הבית, כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. אני רוצה שבעלי ירצה לבוא הביתה אחרי יום מתיש בעבודה, שיהיה לו נעים להיכנס ולא יחשוש מפני מה שמחכה לו מאחורי הדלת. אני רוצה להיות שמחה ומאירת פנים בשבילו, ואתה, שמוכן למחוק את שמך למען שלום הבית, רק אתה יכול לעזור לי בעם זה"… התינוק בוכה, החתולה מייללת והבנות עדיין רבות, אבל בתוכי פנימה משתררת שלווה. פתאום זה נדמה כאילו מישהו סובב את הכפתור של הווליום למטה, והכל מרגיש חלש יותר, עדין ופחות נוגע.
 
אני שומעת את טרטור המנוע המוכר ומנסה לחייך. להפתעתי הפנים שלי נענות לתנועת ההרמה ואפילו העיניים משתתפות בחגיגה. וכשהדלת נפתחת, אני מצליחה בקלות להשפיע את השלווה, הנחת, השמחה והאור שהקנה לי אבינו שבשמים.
 
תודה, אבא.