מתנת החיים

כל אם שחוותה את חווית הלידה, תזכור את הרגע שבו נשמע קול בכיו של הרך הנולד כרגע המאושר בחייה. החיים שפעמו עד כה בבטנה הפכו באותה השניה ל"אדם", והיא...

5 דק' קריאה

א.ש. נתנאל

פורסם בתאריך 25.12.07

כל אם שחוותה את חווית הלידה, תזכור את
הרגע שבו נשמע קול בכיו של הרך הנולד כרגע
המאושר בחייה. החיים שפעמו עד כה בבטנה
הפכו באותה השניה ל"אדם", והיא היתה זו
שזכתה להעניק אותם.
 
 
בסולם הערכים האנושי יש לחיי אדם את הערך העליון. כל בני האדם מכירים בכך שליצירה המיוחדת והיחידה עלי אדמות – האדם, כתר תכלית הבריאה לראשה.
 
צאו וראו איזה מאמץ אדיר מושקע בהצלתו של מטייל בודד שתעה בדרכו או בחיפוש אחר דייג שסירתו נסחפה ללב ים וצפויה לו סכנה – יזניקו מסוקים, יפעילו סירות, מתנדבים יסיירו בחופים – הכל כדי להציל. זהו ערכו של אדם שאי אפשר למדוד אותו במונחים כספיים.
 
כמה מעריכים אנו אדם שנכנס לבית שעלה באש כדי להציל ילד חסר אונים אשר נלכד בלהבות? לא יהיה תואר של כבוד או הערכה שלא יוענק למציל הגיבור. וכל כך למה? משום שחרף נפשו ויצא להציל את הילד שכלל אינו מכיר. הוא הציל חיי אדם. ואכן, הוא ראוי לכל עיטור ולכל ציון לשבח.
 
כמו כן, אדם שעלה בידו להציל חיי אדם במסגרת תפקידו או בכל אירוע אחר, ישמור את אותה חוויה בליבו, והיא תחמם את ליבו כל ימיו. כי עמוק בתוכנו אנו יודעים ש"אדם" אינו נמדד על פי מספר הקילוגרמים שהוא שוקל, או ביחס למכונית בה הוא נוהג. האדם הוא הרבה מעבר לזה. האדם הינו הנברא אשר בו רוח ממרום להבין ולהשכיל, ומכאן חשיבותו.
 
בורא עולם קבע את דרך יצירת האדם, ואת הפלא הנשגב הזה של חיבור וקישור הרוח-הנשמה בגוף-בחומר העביר על ידי בני האדם. בספר הזוהר הקדוש מובא המשפט הבא: "הקב"ה התורה וישראל – אחד הם", כלומר הנשמה שניתנה באדם היא חלק אלוקי ממעל, ורק באמצעות התורה ניתן לשוב ולקשר בין הנברא לבוראו. אך נפיחת רוח החיים באדם היא בשותפות עם אב ואם, כנאמר במסכת קידושין: "שלושה שותפין הן באדם, אביו ואמו נותנים בו את הגוף והקב"ה נופח בו נשמה", או כפי שאומרת זאת הגמרא: "שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקב"ה".
 
לשותפות זו יש משמעות אדירה, שכן כל אב ואם הם גם "שותפים" של בורא העולם ביצירת בריאה חדשה. מה מרוממת מחשבה זו! כן, האדם חדל המעש ודל הכוחות, ביכולתו להיות שותף מלא עם בורא כל העולמות וכל היקום!
 
שערו בנפשכם, אילו היתה ניתנת לכם האפשרות להיות שותפים במידה שווה עם האדם העשיר בעולם, שותף במאית, או אפילו אלפית האחוז, אבל שותפים במלוא משמעות המילה – איזו תחושה היתה לכם? הרגשה של שליטה וכח אין סופיים, ולצידה אחריות אדירה!
 
ואכן, היהדות מתייחסת לזכות הענקת החיים במלוא כובד הראש. הן כאמור לעיל בהערכתם וכבודם של ההורים – השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבודו של הבורא, שנאמר בשניהם: "איש אמו ואביו תיראו" ו"כבד את אביך ואת אמך" ואילו ביחס לקב"ה נאמר: "את ה’ אלוקיך תירא" ו"כבד את ה’ מהונך". אותו יחס כלפי אב ואם וכביכול כלפי בורא העולם.
 
לא לחינם המצוה הראשונה מתוך 613 המצוות הינה מצוות "פרו ורבו". עצם העמדת המצוה הזו במקום ראשון נותן לה את החשיבות והדגש החזק (בניגוד גמור לנצרות למשל). כאשר נאמרה לאדם הראשון היחיד בעולם, ורק חוה אשתו לצידו, והם נצטוו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כ"ח). מצוה זו, כאמור, מאירה את היחס של העם היהודי לתפקידו של כל אחד ואחת בבריאה. ונגזר מכך שאם זה תפקיד, הרי שחייבים למלא אותו, גם אם הוא כרוך בקשיים ובחוסר נוחות, אבל תפקיד זה תפקיד, ואין דבר הפוטר כלל מהאחריות.
 
ואכן, במבט זה ומתוך הבנה זו היו בני עמנו לאורך כל הדורות ובכל מקומות מגוריהם מבורכים במשפחות גדולות. מעולם לא נתנו משקל למצבים כלכליים או לתנאי חיים. בשאלה מכרעת זו של הענקת חיים חדשים היה הציווי האלוקי נר לרגליהם ומכתיב את התנהגותם.
 
כך למשל, בירושלים של ימי התורכים – כאשר לא הכירו כלל את התמיכה הציבורית, כמו ברחבי אירופה וצפון אפריקה, היתה ברכת הילדים בראש מעייניהם, וראו בה את כל אושרם ושמחתם. לגדלם, לחנכם ולראותם ממשיכים את מסורת בית אבא, שהם הרי מקשרים ומחברים אותם עם בורא עולם.
 
* * *
 
רעיון נפלא על חשיבותה של מצוות פריה ורביה אנו מוצאים בדברי הנביא.
 
הימים היו קשים. חרדה הקיפה את כל תושבי ירושלים. סנחריב מלך אשור שלח את צבאו לצור על העיר. לאחר שכבש כבר את רוב ארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים אל לחלח וחבור ערי מדי וגוזן הרחק מארץ ישראל, הריץ את צבאו כדי לכבוש את ירושלים, והוא מגיש למלך אולטימאטום. הדבר היה כאשר חזקיהו היה המלך ביהודה באותה תקופה, מלך שכל מעייניו הופנו להרמת מצבו הרוחני של העם. לאחר תקופת שפל ארוכה בת 16 שנים שבהן מלך אחז אביו שעשה הרע בעיני ה’, חזר חזקיהו אל דרכו של זקנו דוד המלך, והעלה את העם חזרה אל דרך קיום המצוות ולימוד תורה, עד שנאמר כי בזמנו בדקו מדן ועד באר שבע ולא היה עם הארץ!!! ומגבת (ישוב בדרום) ועד אנטיפרס (ישוב בצפון) היו גם הילדים והילדות בקיאים בדיני טומאה וטהרה!
 
כאמור, בעת המצור של סנחריב על ירושלים בזמן שהיה נראה שהמצב אבוד וחסר כל סיכוי, בירושלים לא היה כלל כוח צבאי שהיה מסוגל להתמודד עם האיום הממשי, וצבא אשור מקיף את העיר. מגיע הנביא ישעיהו אל המלך (מלכים ב, כ): "בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה’ צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה". הגמרא (מסכת ברכות) מרחיבה מעט את הדו-שיח שבין הנביא למלך. שאל המלך: "מדוע? מדוע עונש כה קשה? ומהי הכפילות "מת אתה" ו"לא תחיה"? ומבארת: "מת אתה – בעולם הזה, ולא תחיה – לעולם הבא!" שאל המלך: מדוע העונש כה גדול? ענה הנביא: כיון שלא נשאת אישה ולא קיימת מצוות פריה ורביה. (המשך הדברים מאוד מעניין, והרוצה יעיין בגמרא דף י’ במסכת ברכות).
 
נשאלת השאלה: גם אם אכן היה מעשהו של המלך ראוי לעונש, שהרי לא קיים מצוה, האם זה הזמן? האם אין זמן אחר מתאים יותר מאשר עכשיו? האויב מבחוץ ובתוך העיר, ערעור על סמכותו מצד אחד מהמנהיגים – שבנא הסופר. תשובה היא בדיוק כך, להראות לכל כי אין מצב שבו לא חל חיוב לשאת אישה ולהוליד ילדים. זה הרי מראה על הביטחון הגדול והמוחלט כי בורא העולם ומצוותיו מעל לזמן ולמצב הנוכחי.
 
צעד זה של המלך ישדר ויעביר מסר של אופטימיות וביטחון לכל העם לאמור, המלך כל שלו ובטוח בה’ עד שהוא נושא אישה בתוך המצור ובתוך המצב הקשה כל כך.
 
* * *
 
גם בזמנים הקשים בשנים 1939-1945 באירופה, בגטאות ובמרחבי סיביר, ידעו הכל כי יש לנצל כל אפשרות להקים משפחה וללדת ילדים, והיה זה מקור לנחמה ולתקווה לעתיד.
 
העולם המערבי אמנם מתייחס בחיוב מנומס לנושא אך מובן שממקור ושורש שונים לחלוטין. ברור שלקיום העולם נחוצים גם אנשים, ומאחר ועדיין לא נמצאה דרך חלופית, ואין עדיין אנשים סינטטיים ומלאכותיים, הרי שדרך היצירה הראשונה היא גם היחידה…אבל זה כמובן נטול מימד העומק והאחריות שנכתבו לעיל.
 
מכאן מובן מדוע הקמת משפחה נדחית בסולם העדיפויות המערבי לשלב כל כך מאוחר – לאחר הטיול, הלימודים, התואר, ההתבססות, המימוש העצמי. מגיע גם גיל שבו התחושה הטבעית (שעדיין קיימת…והנשית בעיקר), מתחילה להכביד ולתבוע את שלה, ואזי בתחילת שנות השלושים מתפנים השניים להינשא. בגיל כזה הילדים כבר כמובן מכבידים יותר, וכל לידה קשה ומעוררת חששות, ואנו מגיעים לתוצאה דמוגרפית של משפחות בנות 2-4 נפשות וכו’.
 
כאשר מימד הקדושה בהבאת הנשמה לעולם אינו קיים, אין תחושה של שותפות עם הבורא ומצוות פריה ורביה כלל לא ידועה, מתחילים חישובים כלכליים, גודל הדירה, הבחינות לתואר והטיול המתוכנן, להוות מרכיב בהחלטה, והתוצאות העגומות ידועות.
 
כל אם שחוותה את חווית הלידה, תזכור את הרגע שבו נשמע קול בכיו של הרך הנולד כרגע המאושר בחייה. החיים שפעמו עד כה בבטנה הפכו באותה השניה ל"אדם", והיא היתה זו שזכתה להעניק אותם.
 
קשיי ההיריון וצער הצירים והלידה ישכחו, אך את רגע הבראשית של חיי הרך הנולד תפנים ותזכור כל ימיה, ורגעי אושר אלו ימתיקו רגעים וימים קשים אחרים, כי אין כוח שווה לחווית היצירה שזכתה לה.
 
 
(מתוך "עת לחשוב") 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

ישבתי מולם וניסיתי ביחד אתם לחשוב מה קרה? לא ידעתי מה לומר להם, לא הצלחתי להגיע לשום מסקנה, מה סוגר להם את החיים? חייבת להיות סיבה...