שניות והזדמנות שנייה

זה היה ביום בהיר ונעים. חיכיתי לנסיעה נעימה, אם כי ארוכה, הביתה. במקור, אני מיוסטון אבל אני גר בדאלאס. באותו יום עשיתי את הדרך המחברת בין שתי המדינות, דרך בה נסעתי אינספור פעמים. ארבע שעות וחצי של נסיעה מחכות לי עד שאגיע הביתה, לאשתי.

באותו יום ביקרתי את אחי, ארתור. לא, זה לא היה ביקור כייפי של שני אחים, אלא ביקור חולים. אחי חולה במחלת כליות סופנית שתפסה אותנו באמצע החיים בלי שום הודעה מוקדמת. מיהרתי אליו כי חששתי, בגלל שמצבו הורע, שאולי זה יהיה היום האחרון שאפגוש אותו. ארתור מחכה לתורם, אך בינתיים מנסה להסתדר עם תזונה מבוקרת שניתנת לו על ידי דיאטנים מומחים, שלא תמיד עוזרים. בכל אופן, אחרי שהורדתי מהמשקל שלי, והורדתי המון בעזרת תוכנית תזונה ואכילה בריאה, הוא ביקש ממני שאדריך אותו ואביא לו אוכל בריא.

אתם יודעים מה? אני חושב שהביקור כן היה כייפי. כי באמת, אבל באמת היה לי כיף עם אחי הצעיר והאחות הקטנה שהצטרפה גם היא למפגש, כי זה לא קורה הרבה בגלל המרחקים (הפיזיים) הגדולים בינינו.

מאמרים נוספים בנושא:

הכליה שלי באהבה

אלוקים, אני והמחלה הכרונית

התאונה

מילה טובה או תרופה?

הגיע הזמן ללכת. הדרך מחכה לי וגם אשתי. את מחצית הדרך כבר עשיתי, השלט הגדול הורה על נסיעה במהירות מרבית של 120 קמ"ש. הייתי בנתיב השמאלי חולף על פני המכוניות בנתיב הימני. אני מקפיד על שמירת מרחק בין המכונית שלפני, רק למקרה שהמכונית תבלום בפתאומיות או שמא יקרה משהו…

…כמו באותו יום.

אחד הרכבים החליט לפנות בלי לאותת בצורה חדה למקום בו יש פנייה רק לרכב חירום בלבד, ואל תשכחו שכולנו במהירות של 120 קמ"ש והיו כאלה שגם יותר. ועוד משהו, הרכב שלקח את הפנייה הזו לא היה רכב חירום! בכל אופן, הרכב שלפני לא שמר על מרחק מהרכב שלפניו וכך גם זה שלפניו, לכן כשהרכב שהחליט לפנות למקום של רכבי החירום, הרכב שאחריו לחץ על הבלמים  כדי לברוח ממנו, אך החל להסתובב כמו קרוסלה על הנתיב השמאלי.

עד לאותם רגעים לא הייתי מודאג, השארתי מספיק מקום כך שאוכל לבלום מבלי לגרום לנזק. הנחתי את הרגל על דוושת הברקסים, ואז הבחנתי במראה במשאית ענקית מתקרבת במהירות. כבר אמרתי שאני נוהג על טויוטה פריוס?

הבנתי שאני לא יכול לבלום אחרת אהיה האמצע בסנדוויץ' הלא סימפטי של רכב ומשאית. הסתכלתי שמאלה והבנתי מהר מאוד שאין לי מה לעשות שם, אפגע ברכב שהסתובב כמו קרוסלה. גם ישר לא יכולתי להמשיך כי הרכבים שלפני החלו לפנות לצדדים בצורה חדה.

העסק לא נראה טוב.

חשבתי שאולי אצליח לעבור לנתיב הימני, אבל גם שם היו רכבים ולא הייתה שום אפשרות להידחס ביניהם מהלחץ שנוצר על הכביש. אין מוצא. אני עומד למות. אני לא יכול להסביר את זה, אבל משום מה השלמתי עם זה. הייתי רגוע. מוכן לפגוש את יוצרי. האמת, הופתעתי מעצמי שלא כעסתי, לא פחדתי או דאגתי. וכל זה קורה בשניות בודדות!

ואז עלתה בי המחשבה על החיים. 'ריבונו של עולם! אני רוצה לחיות! רק תגיד לי איך?'… הסיכוי היחיד לשרוד את הבלגאן הזה היה קטן מאוד. ימינה מסוכן מדי. אם אני לוקח את הסיכון, ואם אשרוד את זה, מחכים לי שישה חודשים של שיקום. אבל הסיכוי היחיד שנותר לי… אני רוצה לחיות ולא אכפת לי מה יהיה המחיר הפיזי או הכאב שאצטרך לשלם. אני בוחר בחיים עם פגיעה או שיתוק על פני המוות.

הנשימה שלי נעצרה. התחלתי לעשות את דרכי ימינה, מחכה לשמוע את הבום והמעיכה שיבואו בעקבות ההחלטה הגורלית שקיבלתי על עצמי. זה אמור לקרות בשנייה-שתיים הקרובות. התקרבתי עוד ועוד אל הרכב שלפני, שכבר הספיק לחסום לי את הדרך. היה שקט מפחיד באוויר. רוגע. הסתכלתי שמאלה… הרכב שעשה את הפניה החדה ובגללו כל הבלגאן הזה הצליח לחמוק והמשיך לנסוע. הרכב שלפני עכשיו היה ממש קרוב, אני יכול לגעת בקלות בחלון ולהכניס את היד פנימה.

עוד שנייה-שתיים ואני ממש בתוך מלכודת המוות, מחכה לרעש מחריש האוזניים של ההתנגשות. אני מחכה. ממשיך לחכות, מסתכל במראה לראות איך האסון הנורא הזה עומד לקרות… אבל שום דבר. הרכב שלפני לקח בפתאומיות ובמהירות את הפנייה לרכבי החירום ושם עצר. נשימת רווחה. כך למעשה נוצר לי מקום נוסף לברוח אליו. כל הרכבים מאחור עשו בדיוק אותו דבר. היינו כמו להקת ציפורים ששינו את הכיוון באמצע המעוף. מי יודע מי ומה מנחה את הציפורים לפנות ימינה או שמאלה?… כלי הרכב פנו לנתיב הימני כדי להימנע מתאונה פוטנציאלית ואז, תודה לא-ל, עברו שוב בבטחה לנתיב השמאלי.

רעדתי. הודיתי לבורא עולם על שנתן לי הזדמנות שנייה.

הסתכלתי על הדיסק שהיה לידי, אותו אף פעם לא שמעתי. חשבתי לתת אותו לאחי, אבל זה היה דיסק רוחני כזה שמן הסתם היה קצת יותר מדי בשבילו במצב שלו. הכנסתי אותו למערכת וחיכיתי לשמוע מה יאמרו לי שם… שם הדיסק היה בטח באחד ואל תפחד, של הרב שלום ארוש. וואו! איזה בר מזל אני. אני יכול לומר ששם הדיסק ממש סיכם את האירוע הטראומתי שחוויתי כמה דקות קודם לכן. לעניות דעתי, בדיוק היה המסר.

אולי גם זה יעניין אתכם:

נס פקק הדלק

ניסים קטנים

על הניסים

ניסים קורים כשלא מחכים להם

ישראל למעלה מן הטבע

שבועה באנטבה

תודה, אבא!

הנסיעה התמשכה קצת יותר מהרגיל. התקשרתי לאשתי וביקשתי ממנה לא להתקשר אלי כי אני נוהג, ושהיא לא תילחץ. האמת, זה כבר הדליק אצלה נורה אדומה, כי אף פעם לא עשיתי דבר כזה. אבל לא הצלחתי לנהוג מיד, אחרי שמצאתי מקום לעצור התקשרתי לחבר טוב וסיפרתי לו על הבריחה הצרה והמסוכנת, ועל ההרחבה והישועה בה זכיתי. עד כמה שהבנתי, אלוקים חצה את ים סוף של כלי הרכב בשבילי כדי שכלי הרכב של הישראלי יעבור ביבשה ויזכה לישועה. נס. זה מה שהיה שם.

אחר כך התקשרתי לאחי ארתור וסיפרתי לו מה קרה. "מלחמה מתנהלת בנתיב השמאלי!" הוא אמר לי וציין שהוא תמיד נוהג בנתיב הימני. אשתו והילדים צוחקים עליו שהוא נוהג בנתיב שנחשב איטי, אבל הוא בשלו. "בפעם הבאה שאתה נוהג" אמר לי ארתור בקולו הנעים, "תסתכל על הרכבים בנתיב השמאלי. הם במלחמה אחד עם השני. אתה תשב בשורה הראשונה ולא תהיה מעורב בדרמה המזעזעת הזאת. בנתיב השמאלי הנהגים מאוד אגרסיביים. הם מזדנבים, מתמרנים, מסתכלים במבטים נוקבים אחד על השני, עושים כל מיני תנועות בידיים, מהבהבים עם האורות… וכל זה רק כדי להגיע עשר דקות יותר מוקדם מהרכב שהם עקפו – אם הם לא מקבלים התקף לב או שמסיימים את השואו המעצבן הזה בתאונה קולנית וכואבת. סע בנתיב הימני, שם תהיה רגוע. קח את הזמן שלך ותהנה מהנסיעה".

המסר היה ברור. ארתור נתן לי עוד שיעור מאלף. ציינתי בתחילת המאמר שהורדתי מהמשקל שלי לא מעט קילוגרמים. ובכן, זה היה עם ניתוח, כדורים ותרגילי כושר. אני נמצא בתוכנית שנקראת "תוכנית 12 הצעדים" לאכלנים כפייתיים. ולמה אני מספר לכם את זה? כי עכשיו, כשאני נוהג בנתיב השמאלי – עדיין עושה את זה לפעמים, אני לא מושלם – אני מרגיש איך הלב שלי פועם מהר. אני הופך לאדם נסער, חסר מנוחה ועצבני, כועס לא מעט. אבל כשאני עובר לנתיב הימני, אני הרבה יותר רגוע.

כשאני בכביש המהיר, אני מבין שאלה שנוהגים בנתיב השמאלי הם אלה שסובלים ממחלת העודף – עודף מהירות, עודף משקל, אלכוהול, הוצאות. בנתיב הימני, הנתיב הימני הוא של שיקום והחלמה – שלו, רגוע, מלא שמחה. אין לכם מושג איך אני שמח שאני כאן, חי ונושם וכותב לכם על זה. נכון, היו אלה רק כמה שניות, אבל גם הזדמנות שנייה אדירה שקיבלתי מאלוקים.

אז בפעם הבאה שכשאתם נוהגים בכביש המהיר, תחשבו על המלחמה שמתנהלת בנתיב השמאלי ועל השפיות, השלווה והרוגע שתמצאו בנתיב הימני. אם אתם על השמאלי, תפנו לימני, ולא רק בגלל האורות המהבהבים שתראו במראה, אלא רק בגלל שהחלטתם לנטוש את שדה הקרב של הצד השמאלי לטובת החיים.