תגובות

כשאני כותבת ומפרסמת את חומריי אני מקבלת כל מיני תגובות, וזה כמעט תמיד משמח אותי כשפונים אלי. כתיבה היא דבר מאוד אישי. אני כותבת בבית, מהמחשב, כשיש שקט מסביב כדך שאוכל להתרכז, להטיב ולדייק בהבעת הרעיון המתממש ובא.

אין לי דרך ממש לדעת האם הצלחתי להעביר את מה שרציתי לומר, האם זה כתוב טוב וברור, והאם זה בכלל מעניין מישהו. כתיבה היא דבר סובייקטיבי לחלוטין. זה רק אני והקב"ה שמעביר דרך אצבעותיי שעל המקלדת את דברו, אך במילים שלי.

לכן, כשאני מקבלת מכתב תגובה על מאמרי או טוקבק, אני מתרגשת. עצם העובדה שמישהו קרא כבר מפליאה אותי, ואם הוא או היא הפנימו וזה דיבר אליהם, עזר או האיר להם משהו – אז בכלל אני מרגישה שיש שכר לפעולתי.

אני לא יודעת אם קיימת מודעות לזה אצל הקוראים, אבל כמו שלעיתים הקורא מושפע מהכתוב כך גם הכותב יכול להיות מושפע מהתגובה.

אין לי דרך להעריך את אומדן ההשפעות של התגובות שאינן מגיעות אלי, למרות שאני בטוחה שכל קורא משפיע בצורה זו או אחרת, גם אם בחר להיות פסיבי לחלוטין בתגובתו.

אני כן יודעת שהפניות הישירות בדואר האלקטרוני מחזקות ומרגשות גם יחד. מילה טובה, שיתוף ובקשת עצה, מחממים את ליבי ואני נוהגת מיד לענות ולעזור ככל יכולתי.

אבל יש פעמים בהן התגובה יכולה ממש לגרום לקרקע להישמט מתחת לרגליי, ולעולמי להתערער ברגע.

תגובות נבזיות שמטרתן רק להרע או לבקר בלי רצון להוכיח או לשנות משהו לטובה – הן תגובות שקשה לעכל. אבל סוג התגובות הגרוע ביותר, הן אלו בהן אני מבינה שבדבריי פגעתי במישהו ללא משים, אז אני מרגישה בבעיה גדולה. וכבר קרה שביקשתי להוריד טור שלי אחרי כמה שעות שהוא פורסם, כשהבנתי שדבריי לא הובנו כהלכה ודרך הניסוח שלי העליבה ופגעה.

מאמרים נוספים בנושא:

מילה טובה או תרופה?

מילה של מאמן

מילה, לא מסכה

הכובע של מירי

חלון יפה

לאמץ את ג'וי

אין כמו מחמאה

הגישה המנצחת

מכה עוברת, אבל מילה נשארת

נכון, אני כותבת רק מזווית הראייה הצרה שלי, איך שאני מבינה את הדברים ואין זה אומר שכך הדברים הם באמת במציאות.

אני מתעדת את חיי מהפרספקטיבה שלי בלבד, ולא מתיימרת לדעת מה טוב בשביל כל אחד. אני יכולה לבחור לעמוד מאחורי מה שכתבתי, כי באמת לא התכוונתי להגיד דברים רעים על אף אחד, אלא בדיוק ההיפך. ואם דבריי לא הובנו נכונה, גם אחרי שהסברתי בעל-פה, יש לי את הזכות להחליט לעמוד מאחוריהם ולהמשיך לתת להם חיים.

כי זה באמת דבר קשה לרצות את כולם, ותמיד יהיה מישהו שיחשוב שלא דייקתי, שזייפתי, שפגעתי בכוונה. והשאלה הגדולה היא – האם עלי להתחשב בכל קורא וקורא בזמן הכתיבה וגם לאחריה? האם עלי לתת לקוראים להחליט מה ראוי להיאמר ומה כדאי לגנוז?

כשאני משקללת את כל הטיעונים, אני יודעת בוודאות שמבחינתי מידת השלום גבוהה מזו של הצדק. אם יש אדם אחד שדבריי פגעו בו, אזי הייתי לא מדויקת ועלי לסגת ולתקן את הנזק שנגרם.

זה לא חשוב שרציתי להטיב. מה שחשוב הוא, שבמבחן התוצאה הזקתי ועם זה אני צריכה לחיות. לכן אני משתדלת לכתוב רק על עצמי ולדייק במילותיי היטב כדי, שחס ושלום, לא תצא תקלה תחת ידי.

עכשיו, אחרי שהסברתי את חשיבות התגובה לכותב, אני מקווה שייפתח פתח שיזמין את הקוראים לשתף את התובנות שלהם כתגובה לקריאה, כך נוכל לפתח יחד עוד ועוד רעיונות ולהמשיך ולדייק בתובנות שלנו ולהעלות את הכתוב לרמה גבוהה יותר, של הבנה מתוך שיתוף ואחדות דעות.

וכן, זה מאמר מניפולטיבי, שידול במלוא מובן המילה. מאחורי זה אני עומדת בגו זקוף מוכנה ומזומנה לתגובות שלכם. שוט!

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com