תחרות קטלנית

כשהיינו ילדים, מאיר ואני התחרינו על הכל: התחרינו על פרוסת העוגה האחרונה בגן הילדים ביום שישי, אחר כך התחרינו על הציונים הטובים ביותר בכיתה, וכמובן על לב הנערות. על הכל התחרינו. היינו החברים הטובים ביותר: בילינו ביחד בבית הספר, במגרש המשחקים, בתנועה ובמסיבות. אי אפשר היה להפריד בינינו.
 
אבל על דבר אחד התחרינו יותר מכל: על הבכורה בריצות ה-800 וה-1500 מטרים. האמת היא, שמאיר היה האשם המקורי. הוא זה שנרשם ראשון לחוג האתלטיקה אצל המורה החדש במושבה והחל לרוץ 15 קילומטר בשבוע כבר בגיל 11. אני פשוט באתי איתו, כי את הכל עשינו ביחד. וככה מצאנו את עצמנו יוצאים לשלוש ריצות של חמישה קילומטר בשבוע, כל שבוע.
 
אחרי שבועות אחדים אמר לנו המדריך שלשנינו יש יכולת חריגה בריצות בינוניות, וככה התחלנו להתחרות במקצים ל-800 ו-1500 מטרים. כמו סבסטיאן קו וסטיב אובט מנבחרת האתלטיקה הבריטית האגדית של שנות השמונים, כך היינו גם אנחנו: פעם הוא בראש ופעם אני.
 
שנים התחרינו זה בזה: קודם בתחרויות בבית הספר, אחר כך בתחרויות במושבה ובמחוז. לבסוף התחרינו זה בזה באליפות ישראל. קודם בגילאי הנערים, אחר כך בנוער, ולבסוף באליפות ישראל הצעירה. אז גם פגשתי את יעל, מדריכת הכושר שלי.
 
יעל הייתה מדריכת כושר אחת בדורה. באמת, היכולת שלה להבין מה הגוף צריך ואיך לפשר את היכולת והתוצאות הפכה לאגדה. התחלתי לעבוד עם יעל ארבע פעמים בשבוע, והכל כדי לנצח סוף סוף את מאיר. התוצאות שלנו נותרו צמודות, פעם הוא ניצח ופעם אחרת אני. איש לא הצליח לקבוע מעולם מי הטוב בינינו.
 
המצב הזה נמשך שנים. עד כדי כך שפיתחתי כבר אובססיה שעלי לנצח את מאיר ויהי מה, ולהפוך לשליט היחיד של הריצות הבינוניות בארץ. אבל אפילו העבודה עם יעל והתוצאות המשופרות לא עזרו: מאיר ואני נותרנו כמעט שווים. בתקופה הזו, אפילו יכולתי לומר שמאיר מנצח יותר ממני, למרות שמצאתי את המאמנת המושלמת.
 
כשהיינו בני 22, יצאנו יחד לריצת אימון. כמו אלו שהיינו עושים ביחד מאז כיתה ד'. חימום קצר של חמישה קילומטרים שבו היינו מדברים וצוחקים על ענייני היום. זו כבר הייתה מסורת עם היסטוריה של אלפים רבים של קילומטרים שרצנו ביחד. יצאנו מהבית שלו. מאיר היה מעט חיוור, אבל הוא צחק שהכל בסדר ובטח הוא אכל סנדוויץ' אחד יותר מדי.
 
אבל אחרי כמה מאות מטרים, הוא האט לרגע, הניח יד על חזהו – והתמוטט. עוד לפני שהגעתי אליו ידעתי שהוא לא יקום. ניסיתי לבצע החייאה, אבל זה היה אבוד. פתאום, באמצע האימון הפשוט מכולם, ליבו של מאיר בגד בו.
 
בניתוח שעשו לאחר המוות מצאו את מה שהבנתי בעצמי: מאיר נטל סטרואידים אסורים שהגבירו את יכולתו הפיזית, והכל כדי להמשיך ולעמוד בקצב התחרות שלנו. למעשה, הוא רימה, אבל הגוף שלו גילה מאוחר מדי שהסטרואידים רימו גם אותו.
 
חודשים אחדים אחר כך הפסקתי לרוץ. אחרי שמאיר נפטר ניצחתי בכל התחרויות בקלות, אבל לא היה בהן טעם יותר, כשמאיר איננו מתחרה בי ומקנטר אותי. ומאז אני חושב לא פעם, שמוטב שלא היינו תחרותיים כל כך. אולי, אם היינו רוצים מעט פחות, עדיין היינו רצים ביחד באימון היומיומי שלנו.