תסמונת ה”אני מסכן”

המשבר היה עמוק מאוד –
האם אי פעם ארגיש שמחה
ו’נורמאלית’ שוב? למה
התפילות שלי על השמחה
לא פועלות???

עד לא מזמן, אבל ממש עד לא מזמן, היצר הרע שלי היה בתעסוקה מלאה, פול-טיים-ג’וב בלי להרפות. ככל שהתפללתי להיות שמחה יותר, בפועל הרגשתי אומללה. ככל שהתפללתי על אהבת ישראל, בשטח המפגשים החברתיים היו די מוזרים ומורכבים, לכן גם לא אהבתי את הסובבים אותי. ככל שהתפללתי שיהיו לי עוד ילדים, במציאות זה נראה היה רחוק מאוד מלהתגשם. ככל שהתפללתי שתהיה לי מטרה בחיים, כך הרגשתי חוסר ודאות או רעיון וכיוון מה לעשות עם עצמי, וכולי, וכולי, וכולי. הבנתם את הרעיון.

נקודת המפנה התרחשה לפני כשבועיים. היה זה באירוע אליו הוזמנתי שם כולם דיברו רק על הילדים שלהם, לידות צפויות, והקושי למצוא הלבשה תחתונה נאותה כאן בישראל.

הרגשתי כל כך מחוץ לעניינים. איזו אומללות. נשארתי שם חצי שעה, ואז חזרתי הביתה ובכיתי. מסכנה שכמותי! אין לי שישה ילדים. מסכנה שכמותי! אין לי בעיה למצוא גרביים, או כל מה שאני צריכה. מסכנה שכמותי! אין לי בכלל על מה לדבר עם האנשים האלה.

מבחינתי המשבר היה עמוק מאוד – האם אי פעם ארגיש שמחה ו’נורמאלית’ שוב? למה התפילות שלי על השמחה לא פועלות? וגם אם הן כן היו פועלות, איך אגיע לנקודה בה אתחיל ליהנות מחיי שוב?

בנקודה זו, קוראים יקרים, השם גילה את רחמיו עליי.

לפני מספר שבועות, הגעתי לחנות ההפצה של ברסלב ישראל, שנמצאת סמוך מאוד לישיבת "חוט של חסד" – הבניין שהיה פעם שער מנדלבאום ההיסטורי, נקודת גבול בין מזרח ומערב ירושלים. אני בדרך כלל מגיעה לשם אחת לחודש, קונה כמה דיסקים חדשים ומחדשת את מלאי הספרים שלי, לרוב את מלאי "בגן האמונה" אותו אני קונה כדי לתת לחברותיי וקרובי משפחה.

פרידה, מנהלת החנות, אמרה לי שיש לרב שלום ארוש ספר חדש המיועד רק לנשים – חכמות נשים.

"אבל אני לא קוראת עברית טוב", אמרתי לה.

"קחי אותו בכל מקרה, תוכלי לתת אותו למישהי שאת מכירה!"

קניתי שניים. פרידה עושה עבודה טובה. אחד נתתי לחברה דוברת השפה העברית, והשני פשוט הצטופף לו יחד עם עוד כמה ספרים על מדף הספרים, עד שבעלי ראה אותו לפני מספר שבועות והציע לי לתת לו הזדמנות.

"אבל אני לא קוראת עברית טוב", אמרתי לו.

"תנסי בכל מקרה!"

אתם שמים לב למה שקורה כאן?

ניסיתי, וראו איזה פלא – את עיקר הספר, את התמצית והקו המנחה של הספר הבנתי במלואו, וגם 80% מכלל הרעיונות והפרטים (בעזרת מילון כמובן…) המבוארים בספר. מדהים. פלא של ממש.

הספר מיועד רק לנשים, ה’חצי השני’ של הספר "בגן השלום" – מדריך לגברים בלבד. מה שיותר מפליא הוא שאחרי 50 עמודים הרב שלום ארוש כיוון אותי לנושא העיקרי איתו התמודדתי במשך חודשים – והספר מכיל 500 עמודים.

נושא מרכזי מספר 1: תמיד ריחמתי על עצמי, ולא פעם גם הרגשתי ‘דאון’. חשבתי שיש לי סיבה טובה להרגיש כך, בגלל הרצון לעוד ילדים והבידוד החברתי שהרגשתי. סיבות מספיק טובות, לא?

אוי, כמה שטעיתי. הרב שלום ארוש לאורך פרק שלם מסביר על נושא הכרת הטוב, ועד כמה הכרת הטוב להשם על כל חסידיו והטוב שעושה עימנו היא הדבר העיקרי בחייו של אדם. הבעיה היא, שקל לומר וקשה לבצע. ניסיתי, באמת שניסיתי להודות, אלא שכל הכרת הטוב שלי הייתה על בסיס "מסכנה שכמותי!" בכל הגוונים האפשריים.

בספר, הרב שלום ארוש מציע לקחת מחברת ולכתוב בה את כל הדברים שיש להודות עליהם. עשיתי לי מחברת כזאת לפני מספר ימים, וברשימה יש כבר 150 דברים עליהם אני מודה (על זה אכתוב לכם בפעם אחרת. מסתבר שזו עצה מדהימה ומועילה). אני בהחלט מרגישה הרבה יותר שמחה, ועכשיו גם קל לי יותר להודות.

נושא מרכזי מספר 2: הרגשתי שאף אחת מהתפילות שלי בעצם לא מגיעה לשום מקום – אפילו שש שעות ההתבודדות הרצופות שעשיתי ו-90 יום עם חצי שעה נוספת לא עזרו – דבר שהשפיע על האמונה שלי. לא ידעתי מה קורה כאן? למה התפילות לא עוזרות לי?

בספר, הרב שלום ארוש מספר סיפור על זוג, שהגיעו להתייעץ איתו. הם הגיעו לכל השיעורים שלו, כדבריהם, מאזינים לכל הדיסקים שלו, מתבודדים כל יום, לפחות שעה – אבל שום דבר לא משתנה. הבעיות נשארות כפי שהן. פתרונות לא נראים באופק.

הרב שלום ארוש איבחן את הבעיה בעזרת תסמונת "אני מסכן!". כן, הם באמת התפללו וכו’ וכו’ וכו’, אבל המשיכו להרגיש מסכנים, מלאים ברחמים עצמיים. תופעה זו – בכיינות (שיכולה להוביל את האדם לבכיות חינם, דבר מסוכן בפני עצמו), לא רק שסגרה את ערוצי התפילה, אלא אף גרמה לקשיים, כלומר להתגברות הדינים עליהם.

השם יתברך שונא תלונות ובכיות חינם!

לאחרונה יצאו דיסקים חדשים ונפלאים של הרב שלום ארוש – בעברית ובאנגלית – העוסקים בנושא זה בצורה מקיפה. מומלץ לשמוע ואף לתת לאחרים.

בקיצור, התברר לי שהסיבה האמיתית לחוסר השמחה שלי והבעיה ממנה סבלתי היא אי-הכרת-הטוב, בכיית חינם, תלונות לרוב ורחמים עצמיים.

אז מה הפתרון? בספר, הרב שלום ארוש מסביר, שנשים מטבען נוטות להזדהות יותר עם תסמונת "אני מסכן/ה", יותר מאשר הגברים. כדי להתגבר על זה הרב מציע את הדברים הבאים:

שלב 1 – קודם לכל, אין צורך להתייחס לבעיה או לנושא שמטריד אתכם. התמקדו אך ורק בתודה והודאה לבורא עולם על כל הברכות בהן זכיתם.

שלב 2 – רק כאשר אתם בטוחים שלא נשאר שמץ של "מסכן שכמותי", התחילו להודות להשם על הבעיה עצמה.

שלב 3 – הוא לבקש מהשם שיגלה לנו מדוע הוא שלח לנו את הבעיה הזו, כדי שנוכל לעשות תשובה – אבל כל זה בתנאי שאדם מרגיש בטוח ב-100% שזה לא יפיל אותו ויגרום לו להרגיש שהוא מסכן, ירחם על עצמו וכו’.

הרב שלום ארוש נחוש מאוד בדעתו שתסמונת "אני מסכן" היא השורש לרוב הבעיות איתן אנשים מתמודדים. ושוב, אם ישנו סיכוי, ולו הקטן ביותר, שאדם ייפול למסכנות ורחמים עצמיים, אז יש לוותר על שלבים 2 ו-3.

זה מה שאני עושה בשבוע האחרון בזמן שאני מתבודדת: מודה להשם כל השעה. אני לוקחת את "מחברת התודה" שלי להתבודדות, ועוברת על כל דבר שכתבתי ועל כל הסיבות שיש לי להודות להשם. ואני מרגישה הרבה יותר שמחה ממה שהרגשתי לאורך כל שש השנים האחרונות: תודה לבורא עולם, העננים באמת, בסופו של דבר, התפזרו.

הנושא האחרון שמטריד אותי – החברתי, אף הוא קיבל תשומת לב בספר. בתמציתיות: לנשים יש אנרגיה מוגבלת, ואנרגיה זו נועדה, בראש ובראשונה, לחזק את משפחתן, התפילות והקשר שלהן עם השם. אם בכל זאת נותרה אנרגיה, אז אפשר להפנות זאת החוצה – מחוץ לבית, לקשרים חברתיים מבוקרים, או פעילויות חסד.

אולם, כל המפגשים ‘על כוס קפה’, מסעי קניות וביקורים בהם מדברים לשון הרע, מתלוננים ולא מדברים דברי תורה אינם מועילים כלל, ואין זו דרך התורה כלל.

כל הקשיים שנערמו בדרכי היו למעשה הכוונה מדויקת של השם. בני משפחתי ואני מרגישים נפלא בלי כל מה שחשבתי כנחוץ, מלחיץ, מעורר רחמים עצמיים וכו’. כי ‘הקללה’, כך התברר לי, היא ברכה אמיתית.

במשך השבועות האחרונים ראיתי ממש במו עיניי מה קורה כשלא מתלוננים – רק זוכים!