תפסיקו למדוד
ההשוואות שעשינו היו על הכל, למי יש ילדים יותר מוצלחים ומי הצליחה לרדת במשקל הכי הרבה אחרי הלידה. ליהודית חנן יש בקשה קטנה: תפסיקו למדוד!
ההשוואה המשיכה עוד ועוד – למי יש יותר ילדים ומי מצליחה לרדת במשקל הכי הרבה אחרי הלידה. מי הניקה יותר זמן, למי יש בית יותר נקי, של מי העוגות נראות הכי יפות, ולמי יש את הילדים המוצלחים, למי ומי וממי…
אישה שעבדתי איתה פעם אמרה לי בוקר אחד בעבודה, "יהודית, אני חייבת לטפל בהרגשת חוסר הביטחון הזו שמתפשטת בתוכי כל יום עוד ועוד…" היא כל כך דאגה וחששה ממה שאנשים חושבים עליה, לכן תמיד השוותה את עצמה לאחרים. "את לא לבד" אמרתי לה.
כמה פעמים השווינו את עצמנו לאחרים והרגשנו רע מאוד עם התוצאות? בעזרת השם, אפשר לעבוד על המחשבות שגורמות לנו כל היום להיות עסוקים בהשוואות, מחשבות שאין להן שום סיבה מועילה.
אין שום דבר פסול בלקבל השראה ממישהו שאנחנו מעריצים, ואני מתכוונת אך ורק לעניין של קנאת סופרים, כזו שגורמת לנו להתעלות, להשתפר וכדומה. אבל מה כן מזיק? המחשבה שמובילה אותנו להשוות את עצמנו לאחרים. לא, אנחנו לא מודדים, לא מתחרים, לא מחפשים מה שווה, מה דומה או מה לא בסדר אצלי. זאת העבודה של היצר הרע (שאומנם שמח לקבל עוזרים, ועוד כמונו, אבל אל תיתנו לו את התענוג) – להחדיר בנו מחשבות בלבוש של רצון כביכול תמים להיות טובים יותר. ההבדל הוא דק, אבל הוא קיים!
את זה חוויתי מכלי ראשון – בימיי כבחורה צעירה, כשעשיתי את צעדיי הראשונים ביהדות ובסולם הרוחניות שלי.
זה היה בקהילה המקסימה אליה חברתי. באמת ובתמים, כל הבנות הצעירות, כמוני, רצו רק להרגיש קרבת אלוקים, רק שכחנו (מרוב אור) שרק אתמול חזרנו בתשובה ובאנו מהעולם שבחוץ, בו כולם מתחרים עם כולם על הכל. לקח לי זמן להבין שיש לי דרך מיוחדת משלי לצמוח בסולם הרוחניות שלי. למרות שכולנו מצווים ומקיימים את אותה תורה, המשימה הרוחנית שלנו שונה ואין שני דברים דומים.
מאמרים נוספים בנושא:
אתה עולם בפני עצמו, די להשוואות!
בלי השוואות! כי אתה זה אתה, ואני זה אני!
במבט לאחור, אני נזכרת בחרדות וגם בהתרגשות בימים בהם חזרתי בתשובה. אהבתי ללמוד תורה, להכיר את החברות המקסימות באותה מדרשייה בה למדנו בעיר העתיקה. אבל לא להרבה זמן. למה? כי הייתה בחורה אחת שהייתה מתפללת זמן ממושך יותר מכל הבנות, ובעיקר יותר ממני, לכן היה נראה לי שהיא נהנית יותר מהתפילה. הייתי גם מתוסבכת מהעובדה שהעברית שלי באותם ימים הייתה עילגת ומוגבלת מאוד ולא מהירה, וזה עוד בלי להזכיר את העובדה שבגלל שלא ידעתי עברית לא שלטתי בקריאת פירוש רש"י! לפעמים לא הייתי במצב רוח של לימוד, ובחרתי סתם כך לשבת ולשמוע את "המוסיקה הישנה שלי" או ללכת לחוף הים. הנחתי שזה אומר, שאני לא ממש רוחנית אחרי הכל. נהניתי להתלבש צנוע אבל רוב החברות שלי אפילו ויתרו על האיפור. ידעתי גם ידעתי, שזה עדיין רחוק מאוד ממני ולא אוכל לוותר על תיק האיפור שלי. כמובן, היו גם הדאגות בגלל שלא התחתנתי. הייתי בת 23, על פי הסטנדרטים של אותה קהילה, כבר נשקתי לגילו הרווקות המתבגרות. דמיינתי את עצמי הופכת מושא לרחמים ומבטים כואבים של הסובבים אותי…
תודה לא-ל, הברכה בעניין הזה לא איחרה לבוא והתחתנתי עם איש מקסים – בעלי היקר. אבל הבעיות לא נגמרו שם. עכשיו ציפיתי מעצמי להיות אופה מוכשרת. חלות לשבת יהיו היהלום של שולחן השבת. וזה עוד בלי להזכיר את המרקים הטעימים שאני אמורה להכין. כי מה ידעתי לעשות בכלל? את הבישולים וכל ענייני הבית השארתי לאימי היקרה. ידעתי שאני גם צריכה לארח בשבת, להמשיך ללמוד יהדות, לחיות בצורה חסכנית, לומר תהלים – לפחות ספר אחד ביום, לעשות פעולות חסד עם כל מי שאפשר, ושיהיו לי הרבה תינוקות – ומהר! לגייס כספים לגן ילדים ולעודד את בעלי ללמוד תורה מהבוקר עד למחרת. במקביל, המשכתי עם ההשוואות וקראתי ספרים על צדיקים, ובעזרתו של היצר הרע שלי יצרתי רשימה של כל הדברים שאני צריכה לעשות, וכמובן לא עשיתי, ועל כך ייסרתי את עצמי מהבוקר עד למחרת…
כי גם הייתה לי שכנה שאפתה כמו אופה מקצועית, תפרה את הבגדים שלה ושל ילדיה בעצמה, וגם תפרה מפות לכלות חדשות. לנשים צעירות ממני היו כבר כמה ילדים, ואחרות ארגנו קרן לאירועים חשובים בקהילה.
החברות שלי ואני צוחקות על זה יום, אבל אז הרגשתי נורא. רע. איום ונורא. לא היינו בטוחות בעצמנו כשזה הגיע לנקודה הזו, להיות נשים דתיות שמנהלות בית על אדני התורה. לא הייתה לנו היסטוריה למשוך ממנה דברים אל ההווה, שום זיכרונות ילדות משולחן השבת או החג. היו רק דברים סמליים שבעתיד לא היה מה לאחוז בהם ולומר – הנה, זה זה!
רצינו לעשות הכל נכון ולכן עשינו הרבה מאוד דברים לא נכונים, בלשון המעטה.
כולנו קופצים גבוה מאוד, הרבה מעבר ליכולות שלנו ממקום של התלהבות מפוזרת ומפתחים ציפיות מאוד לא ריאליסטיות – מעצמנו ומאחרים, במיוחד מהילדים שלנו. חלק מאיתנו מאוד נוקשים עם ציוויי התורה וההלכות במקום שלא צריך בכלל. חלק מפחדים לומר 'לא' או להיראות משהו פחות מ'ענקי הרוח'. והנה עוד משהו שהכה בי עם הזמן: לא ידעתי שלילדים שלי יכולות להיות התמודדויות רוחניות משלהם, כי כשזה קרה נתפסתי ממש לא מוכנה!
היו לנו הרבה מאוד פנטזיות על הדרך בה דברים צריכים להיות. אני זוכרת את הבלבול והמבוכה באותה שבת, שהיה מבורך כבר בחמישה ילדים (בנים!) – רעש, צעקות, בלגאן, זה מושך לזה, ההוא מרביץ לזה, וויכוחים מי יישב ליד האורחים… זה לא מה שהיה צריך להיות. זה לא מה שקראתי בסיפורי הצדיקים של פעם, ופחדתי מאוד מהרושם שיתקבל על האורחים.
אני זוכרת שבכל ראש השנה ניסיתי, בצורה נואשת, להגיע לבית הכנסת בבוקר עם כל הילדים. לא משנה כמה מוקדם הגעתי, אף פעם לא הייתי הראשונה. תמיד הייתה שם אותה אישה שחייכה אלי בחיוך מתנשא כשנכנסתי לעזרת הנשים כשאני מתנשפת. זה מגוחך ומאוד מצחיק, אבל אני נזכרת בהרגשה שהציפה אותי באותם רגעים – הרגשתי מאוימת, ובגללה! היא תמיד נראתה מאורגנת כזו ומאוד רצינית, רגועה ושלווה.
ההשוואה המשיכה עוד ועוד – למי יש יותר ילדים ומי מצליחה לרדת במשקל הכי הרבה אחרי הלידה. מי הניקה יותר זמן, למי יש בית יותר נקי, של מי העוגות נראות הכי יפות, ולמי יש את הילדים המוצלחים, למי ומי וממי…
מתי זה סוף סוף נעצר? הרבה זמן אחרי,. אבל הגעתי יום אחד להבנה שגם לי יש יכולות מיוחדות, מתנות שהן רק שלי. כן, לכולנו יש תרומה ייחודית לעולם לכן אנחנו צריכים אחד את השני. אלוקים רוצה שנחפש מה מיוחד בזולתנו, לכן הוא יצר אותנו כאלה מיוחדים ושונים. כן, שונים!
וידעתי שהצלחתי להגיע לנקודה המקסימה הזו אחרי שהצלחתי להעריך את הסובבים אותי, בלי להרגיש מאוימת. להעריץ אנשים ועדיין להרגיש טוב וחיובי עם עצמי. לתת מחמאה לחברה וליהנות מלעשות את הפעולה המתוקה הזו, שמעלה חיוך על פנים של שני אנשים – שלה ושלי.
ככל שהביטחון העצמי גדול יותר, כך נהנים יותר מחברתם של הסובבים אותנו. ואז אתם יכולים לראות את עצמכם כאנשים מיוחדים, חלק מתמונה ענקית שמורכבת מעוד הרבה מאוד אנשים מיוחדים, שגם הם חלק מהתוכנית הענקית.
ואנחנו יכולים להסתכל קדימה ולהתפעל יום אחד מהתמונה השלמה, מיצירת המופת, שאלוקים יצר מהתרומה שלנו לעולם הזה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור