אהבה, מה עוד צריך?
אהבה, זה כל מה שצריך, לא חיצי ביקורת ותוכחות. למה? פשוט מאוד, כי הן אף פעם לא גרמו למישהו להיות שמח ומאושר יותר בחייו!
זה מרגיש נורא.
כל המאמצים שעשית, כל מה שהשקעת, כל האהבה שנתת לאדם הזה, אתה פשוט לא מפסיק להילחם ברגשות האיומים האלה. 'הוא לא אדם טוב, הוא לא עושה מספיק, הוא לא יודע להעריך כמו שאני חושב, הוא לא יכול להשתנות…'
אבל אנחנו צריכים לזכור דבר חשוב מאוד – כשרוצים לחזק מישהו, לעזור, להעלות חיוך על הפנים שלו – צריך לעשות את זה בלי חיצי הביקורת, למה? פשוט מאוד, ביקורת אף פעם לא גרמה למישהו להיות שמח ומאושר יותר בחייו!
אדם אחד, שהפך להיות הדוגמה המפורסמת של כל הדורות, הוא רבי עקיבא – התנא העצום שסידר את הגמרא, העמיד תלמידי חכמים עצומים – כמו רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ועוד, מסר את נפשו על קידוש השם, אבל קודם לכן – הוא מי שהגמרא מעידה עליו שאמר כי היה נושך תלמיד חכם כמו חמור אם רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות – הוא הדוגמה הקלאסית לשינוי המדהים שיכול לקרות לאדם אם רק יודעים להסתכל עליו נכון, כלומר עם עין טובה!
מאמרים נוספים בנושא:
רחל, בתו של כלבא שבוע, בעין הטובה שגילתה כלפי מי שיהיה בעלה ראתה את הכוח הפנימי הטמון בו, ובעיקר, את הכוח להבין את חכמת התורה. היא עזבה את בית אביה העשיר – את חיי הלוקסוס והמעמד שידעה כבת לאחד מעשירי ירושלים בניגוד לרצונו, ולו רק כדי לדבוק באדם בו האמינה. הגישה החיובית שלה כלפיו הציתה בו את הלהבה לרוחניות שהמריאה לשחקים, וכמו שהרב אליעזר רפאל ברוידא ניסח זאת בספרו – פי הבאר: "מפחיד לחשוב מה היה קורה ביהדות אם רחל לא הייתה מתמקדת בטוב שבבעלה, לא היה לנו רבי עקיבא!"
זה כלל שמלווה אותנו בחיים. רבים וטובים מאיתנו מצליחים לשפר ולתקן את מידותיהם, להוסיף עוד נדבך לרוחניות שלהם, זוכים לקרוא עוד ספרים ולשמוע דיסקים של אמונה וחיזוקים נוספים, אולם מה שמאתגר אותנו היא הדרישה לזכור תמיד שאנחנו לא יותר טובים מאף אחד, גם לא ממי שנמצא בדרגה פחותה משלנו! מי שזכה בהתעלות רוחנית או גשמית, מי שזכה להגיע למשרה טובה, לתקן מידות מסוימות, מי שזכה לקרבה לבורא עולם – פועל מתוך מקום של אהבה ואמת, אין דבר אחר. כל השאר זה רק פרסומות, שקר. אין דבר כזה ביקורת שתועיל ותבנה את הבן אדם, היא רק הורסת. אין דבר כזה תוכחות עד כדי הלבנת פני אדם, זה רק מרחיק ורוצח את נפש המוכח.
הרב ברוידא מסביר בספרו לא מעט מושגים עמוקים על חשיבות האחדות והאהבה בין אדם לזולתו. כולנו שמענו על ההשוואה שחז"ל עושים עם ארבעת המינים ועם ישראל – על כל גווניו וחלקיו. בלי הערבה – שאין לה טעם ולא ריח (שהיא מושווית לאדם בלי מעשים טובים ותורה) אנחנו לא יכולים לקיים את מצוות ארבעת המינים גם אם יהיה לנו את האתרוג הכי מהודר, או את הלולב הכי ירוק ומתנשא. שום כלום! בלי הערבה אין ארבעת המינים. אין אפשרות לקיים את המצווה היקרה הזו בה זכינו בחג הסוכות.
מנקודה זו, הרב ברוידא ממשיך לתאר ולומר שהתפקיד האמיתי של הצדיק שבדור הוא לאהוב כל אחד מעם ישראל, ולעורר בו את הנקודה הפנימית המיוחדת שלו, את הטוב והחיובי שבו, למשוך אותם החוצה.
נניח שאתם שואפים להתקדם – ברוחניות ובגשמיות, אבל מרגישים שאדם או שניים שקשורים אליכם – בעל/אישה/חבר לעבודה, תקועים במקום מסוים, דבר שיכול לעכב את ההתקדמות שלכם. זה מאוד מצער אתכם ומעורר בכם רגשי זעם כלפיו. פתאום, עולות שאלות של 'מה כבר יש לי משותף איתם?! אני רוצה להמשיך הלאה והם תקועים במקום, לא זזים קדימה! גם אי אפשר לדבר איתם על זה, אנחנו כל כך שונים!…'
אז זהו, תעצרו רגע. השתמשו בחכמה בה ניחנתם, בהתקדמות הנפלאה שלכם לתועלת ולחיוב, ואל תשכחו שתי מצוות יקרות שיש לקיים לאורך כל הדרך, ולא משנה איפה אתם או הסובבים אתכם אוחזים: הראשונה: "בצדק תשפוט עמיתך", והשנייה: "ואהבת לרעך כמוך".
אולי גם זה יעניין אתכם:
ככל שנטפס בסולם ההתקדמות שלנו, בין הרוחני ובין הגשמי, אנו עלולים להתמקד יותר ויותר בעצמנו אם לא ננהג בזהירות רבה. לרוב, אנשים שוכחים שפעם גם הם היו שם, במקום שחבריהם נמצאים, המקום שמעצבן אותם וגורם להם להרגיש תקועים. פתאום הם מסתכלים מלמעלה על אנשים שלא עומדים בסטנדרטים שלהם.
הרב ברוידא מסביר שכולנו בריות של בורא עולם ובכולנו יש ניצוץ אלוקי, חלק אלוק ממעל. יש מי שהצליח להתחבר לניצוץ הזה ויש מי שעדיין מחפש אותו ונמצא בחשכה, אבל אל תשכחו שגם הוא יכול להיות רבי עקיבא!
אהבה, מה עוד צריך? אני שואל לא מעט אנשים ששוכחים איך עושים את זה. כל מה שהם צריכים זה רק אהבה, אמון ושנהיה מאחודים. אבל מי שלא נותן דעתו לשתי המצוות היקרות הללו – מצוות שהן בין אדם לחברו ויש להן משמעות עצומה אצל בורא עולם – לא יכול להביא לאחדות בעם ישראל, גם לא לעזור לסובבים אותו, לקרובים אליו, ולעם ישראל בכלל.
כשאתם פוגשים את האנשים שצריכים את החיזוקים שלכם, את החיוך והאהבה שלכם, זכרו את הגישה של רחל אשתו של רבי עקיבא. התמקדו בטוב שיש באדם העומד מולכם וזכרו שבורא עולם אוהב את כולם – את האתרוג, הלולב, ההדס והערבה! אחרת לא תגיעו לשום מקום, לא תצליחו להשיג את המטרה. ובמקום לחזק ולקרב, במקום להאיר ולגרום לאדם לחייך, התוצאה תהיה הפוכה וכואבת.
אל תשכחו! מי שלא נראה כמוכם, מי שלא לומד או משתייך לקבוצה החברתית אליה אתם שייכים – והוא יכול להיות זה שיושב לידכם באוטובוס, ברכבת או במטוס, יכול להיות אדם חשוב, גדול הדור, מישהו עם פוטנציאל אדיר שיכול לעשות שינויים מדהימים בעולם. הביקורת, השיפוטיות, התוכחות וכל דבר שגורע ומרחיק הוא לא דרכה של היהדות. "המלאכה היא לקרב, לא להרחיק" כפי שמלמד אותנו רבי נחמן מברסלב.
אל תהיו מאלה שמכבים את הלהבה, תהיו מאלה שמציתים אותה!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור