אהבה של אמא

אחרי שנים של כאב וגעגועים, של יתמות, אובדן ושכול, אחרי שנים שאי אפשר לשכוח את הנפש היקרה לך, וגם קשה כל כך להתרגל לחסר הזה, פתאום היא הגיעה. נולדה לנו בת! בשעה טובה, תודה רבה לך לבורא עולם.
 
כשהייתי ילדה אמא נפטרה.
 
שום דבר לא מכין אותך למציאות הקשה והלא טבעית הזאת. העולם הקטן והמוגן שלך מתמוטט. רק אז מבינים לעומק את המשפט "אמא יש רק אחת"… רק שאז זה כבר מאוחר מדי…
 
ברור שאין לנו שליטה על חיי אדם בעולם הזה. וברור שהכל קרה מאיתו יתברך, אבל החיים משתנים, מתהפכים ממש.
 
מבית מתפקד, מהורים שמחים דואגים, מילדות מלאת חוויות טובות, ממקום אהוב ומוגן, מזוג זרועות חמות שמחבקות אותך חזק חזק, מעיניים שהביטו בך בגאווה גדולה, מאמא שאת חשובה לה תמיד, ששומעת, מקשיבה ומכילה. וגם כאשר צעקה הרגשתי שזה מאהבה, מעולם עמוס וגדוש ברגשות…
 
ופתאום, חלל.
אמא הלכה לעולם אחר.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אוהבים אותך ילד
תפילה של אמא
לך בתי, מאבא
חיה'לה
 
משהו מהלב שלי חסר, פיזית ממש.
 
אבא לא ידע לבשל, אין אוכל חם. אין מי שמתעניין, שדואג, ששואל, שמלטף במבט, אין מי ששותף לחוויות שלי, אין מי שימלא את הגעגועים העזים, וככל שהזמן עובר והשנים חולפות, אין נחמה.
 
אנשים סביבך נוטים להתרגל, ממלמלים מילות של ניחומים והבטחות קלושות 'יהיה טוב! יהיה טוב!'
 
אבל את הטוב הזה אני צריכה להרגיש מבפנים. אני צריכה להרגיש שקיים טוב שממלא לי את הנשמה, שמחמם לי את הדם! אני רוצה להרגיש שוב את הבית מהילדות! להרגיש שוב ספונה בתוך הלב של אמא שלי.
 
ומאז, כל שמחה מהולה בעצב.
 
כן, אומרת תודה על מה שיש, כי כלום כבר לא ברור מאליו. רק מה, שום דבר כבר לא שלם, כי אמא חסרה שם!
 
והצביטה בלב כל פעם כואבת, למה?
למה היא לא כאן לצדי?
 
בלילות אני מנגבת דמעות. דמעות שאף פעם לא פוסקות מרדת ומשאלה קטנה וצנועה בליבי עוד קיימת –  לפחות לראות אותה, את אמא בחלום. לנשום, להרגיש שוב, להביט בה… אך גם זה לא  קורה!!
 
וכך חולפות השנים, ומילדה קטנה אני הופכת לנערה וההתמודדות משתנה. ומנערה לבחורה, ולאשת איש, ו…לאמא. וכל שלב כזה בחיי שמח כל כך, אך גם חסר. כל כך לבד… ומלא בתהיות. 'אילו היית לצידי ברגעים הגדולים של חיי, מה היית אומרת אמא? מה היית מייעצת? וכמה שותפה היית לי?… אוי אמא, כמה יכולתי להיות יותר משוחררת ורפויה…'
 
אבל חוץ מאנחה גדולה, המציאות לא משתנה. תמיד אמא חסרה בתמונה, בפאזל של חיי.
 
אבל, כשהיא נולדה, הבת (שאחרי הבנים) שלי, משהו קרה!
 
היא הביטה בי קטנה כל כך, ויפה כל כך. ודומה כל כך… לאמא שלי!היא צרחה במתיקות שלה, ואני חיבקתי אותה חזק חזק! נשמתי אותה. הרגשתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי שהיא תירגע. עטפתי אותה מכל כיוון, 'לעולם אשמור עליך, ילדתי היקרה, לא אעזוב אותה כל עוד נשמה באפי…' לחשתי והיא נרגעה.
 
פתאום היא פקחה זוג עיניים גדולות. אח.. נשמה טהורה, איזה זכות! איזו ילדה יפה! זו היצירה הכי מושלמת להיקרא בשם של אמא שלי! מיד הרגשתי את החיבור המפליא הזה, שלא קורה בין כל אמא לבת, אך אני זכיתי לחוות אותו. (אומנם רק מעט מאוד בחיי). חיבקתי אותה חזק, נשמתי אותה בכל ראותי ודמיינתי, שבעצם, אמא שלי מחבקת אותי שוב.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני רק  השליחה
ערמונים  מטוגנים
אמא  יקרה
 
מחר,
 
מחר בעזרת השם ניתן לה את השם המיוחד כל כך (עבורי).
 
אחרי 20 שנים… אני זוכה! זאת זכות להגיע לרגע הגדול הזה, לתת לבת שלי את השם של אמא שהכי אהבתי בחיי. זאת זכות להיות במקום של אמא שמעניקה ונותנת ומשחזרת אימהות מיוחדת כל כך… כמו אמא שלי.
 
אך גם כאב עצום מרגיש קצת. למה אני צריכה להית במעמד כזה בכלל, במעמד כל כך לא טבעי? למה הבת שלי צריכה לשאת את השם של אמא שלי, במקום שאמא שלי תהיה כאן לידי ותחזיק אותה, את נכדתה, בזרועותיה? רק מי שחווה את ההרגשה הזן יכול להבין על מה אני מדברת.
 
והמחר הגיע,
 
הטלפונים לא פסקו מלצלצל. 'מזל טוב! איזה שם! איזו התרגשות! אשריכם…'
 
ופתאום משהו מתמלא בלב שלי. אחרי שנים ארוכות שוב השם מצטלצל בביתנו, שוב להגות את שמה של אמא. שוב חברות ודודים נזכרים במה שאני לעולם לא שוכחת. שוב אנרגיה חיובית בבית שלי.
 
אני מרגישה אותה באוויר. מרגישה שוב חיבוק נעלם, אבל חיבוק נחשק כל כך.
 
ניגשתי אל הילדה שלי והבטתי בה מלאה באהבה וגאווה. 'בזכותך יקרה קטנה שלי, זכיתי. זכיתי להחיות שוב את אמא שלי. את הזיכרון שלה שנשכח מהאנשים בסביבה. נכון מקסימה שלי, את שונה, את בריה אחרת עם חיים אחרים והלוואי שהרבה יותר טובים. אך בזכותך שוב השם שלה נשמע באוזנינו. שוב להיזכר ולספר על אמא מיוחדת ויקרה, שוב להביט בתמונות והפעם עם דמעות של אושר…'
 
וכמו בסיפורים, לא יכול היה להיות סוף יותר טוב ממה שקרה.
 
בלילה, יומיים אחרי שנתנו לילדה את השם של אימא, זכיתי וחלמתי אותה! פתאום, היא הופיע בחלומי, נראית ואינה נראית… מבעד לעננים נראתה דמותה, מחייכת וקורנת. אמא יקרה שלי!… והיא הביטה בי בעיניה הטובות שקרנו מאושר ואמרה קצרות: "עשית לי נחת!"
 
אני?! אני הילדה הקטנה שלה, אני שגדלתי והפכתי לאמא בעצמי. אני, ששנים מתגעגעת וחושבת וכואבת ומחכה ליום הגדול שניפגש שוב… אני עשיתי לה נחת!
 
מאז משהו קצת נירגע שם בלב ומתמלא כל פעם מחדש.
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com