אוכלים בשר בלי ייסורי מצפון

שלום לכם. שמי עידו ואני אוהב מאוד טבע, בעיקר בעלי חיים. אני קשור לאגודה בינלאומית העוסקת בהעצמת המודעות לצער בעלי חיים וכדומה. אינני 'קנאי' לצמחונות, אך בכל זאת כואבת לי מאוד תופעת הזילות בשוק הבשר. המציאות מוכרת וידועה ואני משוכנע שאנשים מתחילים להפנים את המסר. באופן אישי, חשוב לי מאוד להבין את עמדת הדת בנושא. אני יודע שבעלי חיים שימשו בטקסים דתיים כמו קורבנות וכדומה. אבל יותר מכל מפריע לי היחס לנושא אכילת הבשר. אם הבנתי נכון, התורה מתירה ואולי גם מעודדת צריכת בשר. איך כל זה מתחבר עם 'איסור צער בעלי חיים', והאם יש השקפה ברורה בנושא?
 
* * *
 
עידו, שלום רב!
 
השאלה הבשרית מצוינת, אך אני חושב שנצעד קצת אחורנית וננסה לדבר על המסגרת הרחבה יותר של הנושא, מפני ששם טמונה בעצם השאלה הגדולה.
 
ראשית בוא נסכים, שאכילת בשר אינה מקרה יחיד בו האדם עושה שימוש בנחותים ממנו לצורכו ועל חשבונם. הבית שלנו מרוהט בעצים שחיו פעם ביערות מלבלבים, צמחו להנאתם, שתו ונשמו חמצן. וביום בהיר אחד עלה עליהם הכורת. נטל את נפשם (לצומח יש נפש הצומחת כפי שמסביר הרמב"ם, הרחבה בהמשך), פרס אותם לפרוסות, חנט אותם בחומרים שונים ומשונים והפך אותם לרהיט דומם. באגרטל נח לו זר פרחים ססגוני ומשובב עין, ההנאה שלנו באה בהחלט על חשבון החיים האישיים של הזר הזה. מישהו קטף את הפרחים ממקומם הטבעי לצורך ההנאה שלנו.
 
גורלו של החי, הרבה קודם לסוגיות השחיטה והאכילה, נתון בסימן שאלה גדול. חיות אוהבות טבע, ולאף אחד אין ספק שהטבע טוב לכל בעל חי יותר מכל כלוב זהב אחר. ובינתיים, המין האנושי ממשיך לעשות שימוש בחי, משתעשע בו, מתקשט בעורו, מתעטף בפרוותו ומנהל על גופתו מחקרים לתועלת (נכון, הנושא שנוי במחלוקות מאז ומתמיד וגם מעוגן בחוקים שונים. ובכל זאת, לא כדאי לכם לדעת מה מתרחש במעבדות של קידמת הטכנולוגיה).
 
שרשרת המזון היא מציאות, והטבע הוא הראשון שיחתום על כך. אני סבור שהנקודה הדורשת בעיקר ליבון היא מערכת היחסים שלנו עם היצורים האחרים בפירמידת המציאות. ואם כך, מוטל עלינו לברר את הנקודות הבאות: מה משמעותה של פירמידת המינים, דומם, צומח חי ומדבר? איך מנהלים את מערכת היחסים הזו בצורה מוסרית וראויה?
 
פירמידת ערכים – שתלטנות או תועלת הדדית
 
אנשים נעשו מודעים למערכת היחסים בין האדם לטבע בתקופה המודרנית. בעבר נעשה השימוש הזה כדבר מובן מאליו, לא נראה שהנושא טרד במיוחד את בני קדם. בנקודה הזו אנו נוהגים לטפוח לעצמנו על השכם, כאנשי התרבות והנאורות, רחמנים ובעלי רגישות. חברים, הדבר נכון! אבל רק במידה מסוימת. אכזריות לא נעלמה מהמפה על סף המאה עשרים, יש אומרים שהיא אף השתבחה והשתכללה. אנשים עלולים להיות אכזריים באופן האיום ביותר ובה בשעה להתפלץ ממה שנראה להם כאכזרי, והיו לנו דוגמאות מצוינות לכך במאה האחרונה. בקטע הזה המין האנושי די תמוה, אבל בואו נמשיך.
 
האדם יושב בראש פירמידת המינים המאכלסים את הבריאה. נוכל להתבונן במעמד הזה מכמה היבטים. ראשית, בבריאת אדם וחוה, בורא עולם מברך אותם ומצווה – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים". משמעותה של אותה רדייה לפי רש"י היא, שימוש ועשיית מלאכה, לא דיכוי והשפלה כמובן. עוד נאמר במדרש כי האדם נברא ביום שישי בבין השמשות – רגע לפני כניסת שבת, כל זאת על מנת "שיכנס לסעודה מיד". העולם נברא קודם לכן במשך ששת ימי המעשה, ורק בסופו של דבר הוכנס אליו האדם. הסדר הזה מלמד יותר ממשהו על מהותו של האדם. הַכנוֹת הן החלק הטפל לעיקר, הַכנוֹת נערכות לקראת דבר-מה שיעניק להן משמעות. בבריאת העולם, העובדה שכל מרכיבי הבריאה היו כאן קודם מלמדת שהאדם הוא העיקר, סביבו מתנהל הכל.  לפני שהופיע האדם בבריאה נאמר "ואדם איין לעבוד את האדמה". במדרש מובא שהצומח והחי המתינו כל אותו זמן תחת פני הקרקע לבואו של אדם. הוא אמור היה להתפלל לירידת גשם שיצמיח את הכל מעל פני הקרקע. העולם מוכן והאדם אמור רק ללחוץ על המתג ולהפעיל את הכל.
 
האדם היה גם זה שהתבקש להעניק לבעלי החיים את שמותיהם. "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". שם הוא משמעות, המשמעות נגזרת מתוך הייעוד. האדם – מי שאמור לממש את משמעותם של כל הנבראים – הוא זה שאמור להעניק להם גם את שמם.
 
ובכלל ולפני הכל, האדם הוא ראש הפירמידה מהסיבה הפשוטה ביותר – בגלל שהוא כזה! הכוח המוגדר כ"מוֹתר האדם מן הבהמה" הוא כוח הדיבור, או היכולת האינטלקטואלית 'להבין דבר מתוך דבר'. ואת היכולת הזו יש רק לאדם. אין זה רק מקרה, ואין זאת רק עליונות בסגנון 'החזק מנצח'. יש כאן משמעות! אם לא נבין אותה נאלץ או לוותר על היותנו בני אדם, או שנהיה אכזריים באופן בלתי נסבל. בואו נבין, מקום של 'מוביל' מחייב. אף אחד אינו מסוגל לטעון שאין בין האדם לבהמה אלא קוד גנטי שונה, ולוּ מהסיבה הפשוטה: הבהמות אינן מוטרדות מהסוגיה הזו. האדם נעלה והמציאות קובעת זאת, השאלה היא, מה הוא אמור לעשות עם הנתון הזה?
 
עליונות איננה התנשאות
 
בשלב ראשון נהיה מוכרחים להיפטר ממוסכמות קדומות. עליונות איננה התנשאות, ברוטאליות, גאווה וכל השאר. עליונות היא מִיקוּם. התורה מלמד אותנו שבבריאה קיים 'סדר השתלשלות'. הנבראים משתלשלים מלמעלה למטה. כיוון שהמציאות כאן נבראת מתוך מציאות אלוקית – רוחנית המקיימת אותה, חייב להיות סדר בו הרוחניות הולכת והופכת לחומריות, מין סולם שכזה.
 
חלק משמעותי ביותר בסולם ההשתלשלות הם ארבעת המינים – מדבר, חי, צומח, דומם. הרמב"ם מרחיב על הסדר הזה וקובע כי רמת החיוניות שיש בכל אחד מהמינים הללו, מקבילה לרוחניות שיש בו. לא נוכל להיכנס במסגרת זו לנושא, רק נציין שרמת המודעות או האינטליגנציה של כל אחד מהמינים מבטאת את רמתו הרוחנית. ככל שהדברים נעשים חומריים יותר, הם נעשים מוּדַעים פחות. וכאן אגב, נוכל להוסיף פרט מעניין. האדם העניק שמות לבעלי החיים. נתינת השם – כפי שמבואר בספרים הקדושים, משמעותה, הענקת זהות. בעלי החיים שקיבלו את שמותיהם, נעשו מודעים לתפקידם בעולם. זהו המצב המתוקן ביותר אליו מסוגל להגיע בעל חי. וזו גם הסיבה שאדם הראשון נאסר באכילת בשר. אכילה שאין בה תועלת, אסורה! בתקופתו של אדם הראשון, בעלי החיים חיו במצב תודעה מושלם, לא היה צורך לעזור להם להגיע לתכליתם על ידי אכילתם. משום כך אין כל היתר לשלול מהם את החיים. הרחבה בהמשך.
 
סולם של הלוך חזור
 
כעת ניתן להבין שלב נוסף. סולם ההשתלשלות אינו יורד רק בכיוון אחד, משום שאם כן, העולם כולו רק ילך ויתגשם ולעולם לא ישוב למקורו. והמשמעות – אסון. המציאות, כפי שהיא משתלשלת כלפי מטה, כך היא גם חוזרת ונאספת כלפי מעלה. ביטוי ראשון לכך אנו מוצאים בייעודו של אדם ברגעים הראשונים לבריאתו – תפילה. הבריאה שנוצרה כאן במשך כמעט שישה ימים ממתינה למי שיצוֹר בפעם הראשונה קשר הפוך – מלמטה למעלה. את היכולת הזו יש רק בידי אדם, רק הנברא הזה, המסוגל להבין דבר מתוך דבר, יוכל להביט על העולם ולהבין – 'אופס, מישהו עשה את זה', להרים מבט כלפי מעלה ולומר 'תודה'. ברגע הזה יתרחש משהו מדהים. הנבראים שהיו עד עתה רק 'מקבלים' וממילא 'חומריים', יעניקו בפעם הראשונה – באמצעות האדם – משהו משלהם לבורא עולם, תפילה. התפילה היא תנועה מלמטה כלפי מעלה, כך חוזר סולם ההשתלשלות כלפי יוצרו. זה מה שישמור לנו על קשר בין בורא לנבראים.
 
אך לא רק תפילה מצעידה את הבריאה בחזרה למקור. כל שימוש שיעשה האדם בבריאה לצורך קידום הייעוד האלוקי, יממש את תכליתה האישית של אותה בריאה. לכן נאמר לאדם וחוה "ורדו" – עשו שימוש בנבראים, כך תממשו את תכליתם.
 
אחד האופנים המשמעותיים יותר להעלאת הנבראים למקורם הוא אכילה. מאכל הופך מטבע הדברים להיות חלק מהאוכל אותו. המזון נעשה גופו של הניזון. דוגמה? בבקשה! – פרה לועסת חציר. הבוקר היה החציר 'צומח', מחר הוא חתיכת פרה – 'חי'. האדם ניזון מהפרה, מחרתיים הצומח שהפך לחי נעשה 'אדם'. לתהליך הזה קוראים 'שדרוג', נכון?
 
האכילה של הצומח והחי נועדה על מנת לתקן אותם.
 
אם הסתבכנו, הנה תקציר: הבריאה מורכבת מפירמידה של דומם צומח חי ומדבר. המבנה ההיררכי הזה מוכח במציאות. האופן בו אנו חיים מתנהל כפירמידה. הדומם משמש את הצומח, החי והמדבר. הצומח משמש את החי והמדבר. החי מפרנס את המדבר. ואילו המדבר יושב למעלה, בראש המגדל. נרצה או לא נרצה, זו מציאות!
 
כעת משמעות: הבריאה נבראה באופן של השתלשלות. התכלית שלה – לשוב תמיד בחזרה אל המקור, לקבל ממנו חיות חדשה ולשמור על קשר. התנועה מלמטה כלפי מעלה 'קושרת' את הנבראים עם שורשם העליון, ואת התנועה הזו יוצר 'השימוש' שעושים המינים האחד בזולתו. בשעה שמין נמוך יותר מפרנס מין נעלה יותר הוא 'נכלל' בו, הופך חלק ממנו.
 
וכעת נדבר על אכילת בשר.
 
הבשר נכנס לסל המזון האנושי ויצא ממנו בתקופות שונות. אכילת הבשר בימינו מותרת מבחינה תורנית מאז אחרי המבול. קודם לכן נאסר הבשר. אדם הראשון היה אסור באכילת הבשר ומזונו היה רק ירק השדה – הצומח. את הסיבה לכך מסביר האריז"ל (שער הפסוקים בראשית ד' עוד) משום שאכילת בשר נועדה לתקן את נפש החי, קודם דור המבול היו בעלי החיים 'מתוקנים', לא נדרשה לתיקונם פעולת אכילה, לאכול סתם כך אין שום היתר. או כלשון בעל ה'לשם': "לכך נאסר אכילת בשר לאדם הראשון משום שכל נפש חי היה אז מבוררים לגמרי וחלילה לאוכלם ולבטלם ממציאותם". בדור המבול, לעומת זאת, אחרי ש"השחית כל בשר את דרכו" חזרו בעלי החיים למצבם המקולקל והבשר שב לסל המזון, על מנת 'לתקן' את בעלי החיים באמצעות האכילה.
 
דבר אחד שיהיה ברור לנו. התורה אינה מתירה בשום אופן לשלול את חייו של שום נברא 'סתם כך'. הסיבה היחידה שתתיר נטילת חייו של נברא היא רק לתועלת. כלומר, לתועלתו של הנברא ולתועלת הייעוד הרוחני הכללי של הבריאה.
 
מהי רחמנות אמיתית
 
לפני שנמשיך, אני מעוניין למסגר כאן נקודה אחת בסיסית.
 
הזכרת בדבריך, עידו, את האיסור התורני הידוע 'צער בעלי חיים'. שאלת איך זה מתחבר עם היתר אכילת בשר. ראשית, אם לדבר על חמלה ורחמים, הרי התורה מגלה רחמנות מדהימה על בעלי חיים. ישנן הלכות מפורטות המדגישות את המותר והאסור בשעת עשיית שימוש בבעל חי. ובכל זאת, היא מתירה אכילת בשר. וזה אומר לנו שאכילת בשר אינה פגיעה בבעל חי. כן, ממש כך ולאור הדברים שהסברנו קודם.
 
כעת הבה נברר, מה מטריד אותנו בכלל בכל נושא התזונה הבשרית? מן הסתם, רגש רחמנות ואולי גם חוש צדק כלפי היצורים החיים. ובכן, רחמנות איננה רק רגש, חייב להוביל אותה שכל והיגיון. החבר'ה הנחמדים משמורת הטבע אינם ממצמצים בכאב בשעה שהם כופתים בעל חי חולה ומכאיבים לו עם זריקה תרופתית. הם מועילים לו ולא ממש מעניין אותם מה הוא חושב על כך. רחמנות אמורה לגרום לנו להועיל ליצור עליו אנו חומלים.
 
מי יספר לנו מהי רחמנות? מי, באמת? כנראה שמי שברא את כולנו יודע על כך באופן המושלם ביותר.
 
בורא עולם המרחם על כל הנבראים, הזן את העולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים, התיר את אכילת הבשר לבני נח. האריז"ל ומחברים נוספים מסבירים שההיתר בשום אופן אינו 'פורקן'. מדובר בתועלת עבור החי. ויש על כך הוכחות רבות בהלכה המגבילה את אכילת הבשר לאופנים ולמאכלים מסוימים.
 
דבר נוסף. כשמדברים על צורת תזונה, מדברים על מציאות שנקבעה מלמעלה. כפי שאף אחד מאיתנו לא מתכונן להנדס מחדש את בעלי החיים הטורפים ולחנך אותם לרחמנות וסובלנות, כפי שברור לכולנו שהטבע מתנהל באופן של אוכל ונאכל, כך חייב להיות ברור לנו, שאם אכילת בשר נכנסה לשגרת הקיום האנושי על ידי בורא עולם, היא מציאות. ובשפה רוחנית, מציאות היא הדבר הנכון ביותר, משום שהיא מצביעה על אופן מסוים בו צועד העולם לתיקונו. בנושא הבשרי, האופן הזה הוא אכילת בשר. כמובן, בצורה הנאותה.
 
האופן הנאות באכילת בשר
 
עידו, הזכרת בדבריך את הזילות הפושטת בתחום צריכת הבשר. אתה צודק במאת האחוזים! קיימת זילות. ולשאלתך, התורה אינה רואה זאת בעין יפה. יתירה מכך, בהקשרים רבים מופיעה בספרות התורנית הסתייגות חריפה משימוש מופרז בבשר.
 
פרשנים שונים (כמו ספר העיקרים, האברבנל, הרמב"ן ועוד) מפרשים את איסור אכילת הבשר על אדם הראשון בכך שהרגל הריגת בעלי חיים, ומעבר לכך, עצם האכילה של בעל חי בהמי, עלול לעורר באדם כהות רגשות ואפילו התנהגות גסה ונמוכה. באופן ספציפי קיימת הסתייגות מאכילת בשר (לא עוף) וצדיקים בכל הדורות נמנעו מכך, למעט בשבתות וימים טובים. 
 
עם זאת, אכילת הבשר הותרה, ובהקשר לכך חשוב להדגיש נקודה עקרונית. התורה התירה לאדם לאכול וליהנות מבשרם של בעלי חיים 'כשרים'. וההיתר הזה אמור לחנך אותנו איך אמורה מערכת היחסים שלנו עם הטבע להתנהל. האדם נעלה יותר מכל יצור אחר, והעובדה הזו ברורה לכולנו – בכל אופן, כל עוד איננו לועסים קש במכלאה של עיזים. לאדם יש מקום נעלה והמיקום הזה מחייב. תפישת עולם הרואה באדם שווה ערך לחי מחוללת כאוס מוחלט באושיות תבל. הררכיה היא יסוד המציאות.
 
הראשון שאימץ את תפישת העולם השיוויונית כלפי האדם והחי היה קין. מחבר ספר "העיקרים" מסביר את מחלוקת קין והבל בנקודה זו. קין סבר שהאדם אינו נעלה מהחי ומשום כך הוא הביא קורבן מהצומח בלבד. הבל הבין שלאדם יש מעלה על החי, משום כך הביא קורבן מהחי. הסוף ידוע לכולנו "וישע השם אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה".
 
ובכל זאת, גם לאחר היתר אכילת הבשר, מסייגת הגמרא את צריכת הבשר בכמה סייגים. נציין כמה מהם.
 
רק משבת לשבת או במועד.
 
לאנשים חלשים וחולים.
 
רק לתלמידי חכמים משום שכוונתם להועיל לחי, ובאכילתם הם מרוממים אותו ולא רק לועסים את בשרו.
 
לסיכום:
 
רחמנות על בעל החי – לא נוכל להתיימר לקבוע מהי רחמנות, כל עוד אנו עשויים להיכשל לא אחת באכזריות כלפי נבראים אחרים. המוסמך היחיד לכך הוא בורא עולם והוא מלמד אותנו שאכילת הבשר על ידי האדם, באופן הכשר והראוי כמובן, אינה אכזריות, אלא רק תועלת לחי.
 
מערכת יחסים ראויה עם הטבע – היחסים הראויים ביותר בטבע הם אלו המובילים את הנבראים כולם לתיקונם, על ידי השימוש שעושים המינים כל אחד במין הנמוך ממנו. מערכת יחסים שכזו 'משדרגת' את הנבראים.
 
זילות בצריכת הבשר – פסולה בהחלט. אדרבא, חכמים מגבילים את השימוש בבשר לזמנים מיוחדים, לאנשים המסוגלים לאכול כראוי, לכשרות, ועוד לא דיברנו על האופן המיוחד בו חייבת להתבצע השחיטה ועל איסור 'צער בעלי חיים' הגורף והחמור ביותר.