אולי תינוק

בעלי ואני נשואים למעלה מעשר שנים, וברוך השם התברכנו בשני ילדים מקסימים.

כל ילד הגיע אחרי דרך ארוכה, תקופת עקרות מורטת עצבים – בו בזמן שהרופאים לא מצליחים למצוא את הסיבה או לומר לנו מה לא בסדר. בסופו של דבר, הילד הראשון נולד ארבע שנים לאחר שנישאנו, הילד השני נולד שנתיים וחצי לאחר לידת הילד הראשון.

ההיריון השני היה ניסיון אדיר – הרבה לפני ששמעתי את המילה "אמונה" (למרות העובדה שהיינו דתיים), כשחיי התנהלו סביב הביקורים בבית החולים ומסיבוך אחד לשני, אני חושבת שהדבר היחיד שעשיתי היה שהפסקתי לנשום במשך תשעה חודשים. רק לאחר הלידה חשתי את הנשימות שלי בחזרה.

למרות שרציתי באופן נואש ממש עוד ילדים – וכמובן שלא עשיתי שום דבר כדי 'לעצור' את התהליך – אומר בכנות, שאחרי כל הלחץ והדאגה שהיו לי מההיריון השני לא כל כך מיהרתי לעבור את זה שוב.

אבל היה זה ביום הולדתו השלישי של ילדי הקטן, כאשר הרצון להיריון נוסף התחיל לעלות על פני השטח. באותה תקופה, קראתי את הספר בגן האמונה ושמעתי דיסקים רבים של הרב שלום ארוש והרב אליעזר רפאל ברוידא, אז החלטתי להתפלל על זה. התפללתי במשך שנה, ושום דבר לא קרה. ואז, חשבתי שהגיע הזמן לחזור לרופאים, שהחליטו שעליי להתחיל בטיפול הורמונאלי (סיבה ברורה לטיפול הזה לא הייתה). כמובן שלטיפול הזה הייתה השפעה גדולה על רגשותיי, וכעבור חודשיים מצאתי את עצמי בדיכאון עמוק מאוד. בנקודת זמן זו, התקשרתי לרב ברוידא כדי לקבל ממנו עצה, והוא אמר לי: "אם היית שואלת אותי לפני שפנית לרופאים, הייתי אומר לך לא להתחיל עם הטיפולים האלה".

חשבתי על זה במשך יומיים, והפסקתי עם הטיפולים, משוכנעת שהתפילה היא הדרך בה אני צריכה להשתמש, בעזרת השם, כדי לקבל ילדים בריאים יותר. כך התחילה אחת התקופות הקשות ביותר בחיי. שנה נוספת עברה, ושום דבר לא השתנה. אני לא בהיריון. ולא רק, הקב"ה סובב את העניינים כך שכל חברותיי הקרובות היו בהיריון בדיוק באותו זמן.

הרגשתי כל כך לבד ומבודדת. אמרתי תהלים. הלכתי לכותל ולקברות צדיקים. נתתי צדקה. הפצתי 100 דיסקים. התפללתי על חברות עם בעיות בפוריות (וברוך השם, כמעט כולן אמהות עכשיו). בדקתי אפילו אם יש שעטנז בבגדיי. ביקשתי מארבעים חברות שמפרישות חלה לברך אותי אמרתי "פרק שירה" במשך ארבעים יום. שלחתי את בעלי לאומן בראש השנה, וגם ביקשתי ממנו להתפלל שש שעות רצופות בכותל.

שום דבר לא השתנה.

באותו זמן התבודדתי כל יום, ואני לא מדברת רק על שעת התבודדות אחת אלא על יותר. ניסיתי למצוא כל מיני הסברים וטיעונים בעזרתם אוכל 'לשכנע' את השם שייתן לי עוד ילדים, התחננתי, אפילו ניסיתי לעשות איתו 'דיל' משתלם. במקום לשמור על טהרת המשפחה עם ציון של 'עבודה טובה' אעשה אותה עם ציון של 'מחמירה'.

שום דבר לא השתנה.

פרט לעובדה שהתחלתי להרגיש קצת מאוימת בכל פעם שאמרו לי שאנשים אחרים מצפים ללידה, או כאשר הזמינו אותי לברית או לשמחת הולדת הבת. הרגשת הקנאה הייתה נוראה וגדולה. המצב הגיע לידי כך שבני משפחה וחברות קרובות התחילו ללחוץ עליי לשוב לרופאים, כי הם יכולים 'לתקן' את הבעיה.

אחרי שנתיים בהן חוויתי את כאבו של הלב בכל דרך אפשרית, נשברתי, ולפני שישה חודשים קבעתי פגישה עם רופא שמתמחה בפוריות. הרופא אמר לי שאני כבר מבוגרת (הייתי רק בת 34), ושנהגתי בטיפשות כשבזבזתי את הזמן שלי רק על תפילה, כי עכשיו יכולתי להיות אמא לשישה ילדים.

פרצתי בבכי.

למרות זאת, קבעתי תור לבדיקות שהרופא ביקש שאעשה, וחזרתי אליו כעבור שבוע עם בעלי. הפעם, הרופא הרחיב בדיבורו על הצורך לעשות בדיקה מסוימת, ומסתבר שהיא לא בדיוק פשוטה. פרצתי בבכי שוב פעם והתחננתי לבורא העולם מעומק ליבי שיציל אותי מהרופאים האלה.

עשיתי את הבדיקה – והכל היה תקין! ואז זה הכה בי: למרות שהתפללתי במשך שנתיים, בתוך תוכי קוננה בי מחשבה שאולי משהו לא תקין, לכן הייתי צריכה להגיע לרופאים כדי לתקן את זה, וכך אזכה לתינוק. מהרופאים. לא מהשם.

כשהבנתי שהכל תקין, הבנתי, גם, שהרופאים לא יכולים לעזור לי. זה היה רק בידיו של השם, והוא מונע ממני ילדים נוספים כי בודאי ישנה סיבה.

העננים התחילו להתפזר. זה היה בזמן שבעלי נסע לאומן בראש השנה. אולם עברו עוד כמה חודשים עד שבאמת קיבלתי את התשובה, בהא הידיעה, לשאלה הלא פתורה שלי: למה אני? למה השם עושה לי את זה?

בעלי החל לקרוא את הספר בשדי יער מאת הרב שלום ארוש – זהו ספר הדרכה על ההתבודדות והדרכים לקיימה. יום אחד, כשהייתי קצת ב'דאון', בעלי הקריא לי פסקה מתוך הספר, ואומר בכנות: פסקה זו שינתה את חיי.

היה זה סיפור על זוג שהיה נשוי מספר שנים, והם ניסו את כל סוגי התפילות, סגולות, טיפולים וברכות כדי לזכות בילדים – אך ללא הצלחה. הרב שלום ארוש אמר לאישה להפסיק לבקש ילדים, ובמקום זאת להודות להשם על עקרותה. וזה לא היה הכל: הוא אף אמר לה להודות להשם על כל תינוק שנולד לכל אחת מחברותיה או לאי מי מבנות משפחתה.

נשמע קשה, לא? אבל כשהשם שולח לך מסר כל כך ברור, אתה עושה כל שביכולתך כדי להקשיב. אז עשיתי כל שביכולתי כדי להפסיק לחשוב על הכאב שבליבי, ולהתחיל להודות להשם על שאין לי עוד ילדים.

במשך היומיים הראשונים, אני חייבת להודות שזה היה נשמע לגלגני ולא אמיתי, אבל התמדתי והתעקשתי, ואז משהו מדהים קרה. מהר מאוד – כעבור שלושה או ארבעה ימים – השם החל לפקוח את עיניי כדי שאראה את הדברים עליהם אני צריכה להודות לו באמת ובכנות.

המתנה של חמש שנים לעוד ילד לימדה אותי סבלנות, היא לימדה אותי להעריך את שני הילדים המקסימים בהם התברכתי. זכיתי להרגיש יותר את מידת הענווה וההכנעה, עם ידיעה ברורה שאני לא שולטת בחיי, ולא משנה מה ה'תכניות' שלי אומרות. ויותר מכל, תקופה זו קירבה אותי אל השם יותר מכל דבר אחר.

כל התהליך הזה גם העניק לי הסתכלות פנימית עצומה על עצמי. אני לא אמא 'טבעית' – אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהעניק לילדים שלי את הזמן, הסבלנות, וההתחייבות לכל מה שהם צריכים. ל'כולם' יכולים להיות עוד ילדים, אבל כולם, סביר להניח, יכולים להתמודד עם המשימה הזאת.

אני מתחילה להבין שבכדי שאוכל לתפקד, אני צריכה את המרווח לו אני זקוקה, אני צריכה זמן לעצמי, ואני צריכה לטפל בעוד כמה דברים מחוץ לתא המשפחתי שלי. השם יודע את זה, והוא נותן לי בדיוק את מה שאני צריכה לתיקון שלי כאן בעולם הזה.

האם ארצה עוד ילד (או שניים…)? בודאי. זאת לא השאלה. אבל חמש שנים של עקרות היו אחד השיעורים היקרים ביותר שזכיתי בו, וזה עזר לי לתקן חלק מהתכונות וממידות הנפש שלי שלא הייתי מגיעה אליהן בשום דרך.

תקופה זו אף גרמה לי להבין, שוב, עד כמה חשוב למצוא מדריך רוחני בו אפשר לבטוח באמת, ולהקשיב ולקיים את העצה שהוא נותן לך.

במשך שנה וחצי היו פעמים בהן תהיתי האם הייתי צריכה להפסיק את הטיפול עם ההורמונים, או לעבור את הפרוצדורה הרפואית בכל זאת. עכשיו, תודה לא-ל, השאלה הזאת כבר לא רלוונטית. בין אם זה היה 'עובד' ובין אם לא – זאת נקודה עמוקה למחשבה: כי העניין האמיתי בכל הסיטואציה הזו הוא שהשם תיקן לי את הנשמה בדרך זו, ואם הייתי מנסה ל'קצר' את הדרך עם אפשרויות אחרות, השם היה שולח לי תיקון אחר (בודאי הרבה יותר קשה) בדרך אחרת.

למדתי שיעורים רבים מתוך הכאב הפנימי, הכאב שבלב, שהיה חלק ממני בתקופה האחרונה, אבל גם הבנתי שזה עלול לגרום למחלות, ה' ישמור. אז במקום להרגיש עצובה ולרחם על עצמי כל הזמן, אני מרגישה שמחה ושלווה. אני מרגישה שאני עושה את הטוב ביותר כדי להמשיך ולצעוד בדרך שהשם מצעיד אותי בה, ואם יש עוד ילדים בדרך שמחכים לנו, ברור ששום דבר לא יוכל לעצור אותנו מלקבל אותם. צריך רק להמשיך לצעוד ולהאמין.