אור ההר

הנזיר החל להסביר ליהודית את
התיאוריה של הכת הגורסת שהעולם
נחרב מדי חמשת אלפים שנה, ושכעת
אנו מצויים על סף חמשת אלפי השנים.
אם כן, צריך להתכונן לקראת הקץ…

כאשר הגיעה יהודית להודו, ידעה בליבה בוודאות שמשם תצא עם התשובה לכל חיפושיה הרוחניים. היא הגיעה מבלי לדעת כלום. בחורה בודדה המסתכלת לכל עבר כדי ללכת הלאה. היא נתקלה בשטף של הצעות לכל מיני קורסים של יוגה ומדיטציה מכל הסוגים. בתחילה בחרה באחד מהם, וכאשר הרגישה במסחריות שלו, ברחה מיד. היא הייתה מחויבת לאמת בלבד.

לאחר מכן נסעה להרי ההימלאיה, לדרמסלה, המקום שבו חי הדלאי-למה של הטיבטים. ככל שהרחיקה, חשה שמחה הולכת וגוברת. ראתה השגחה עליונה על כל צעד ושעל, הרגישה שהיא מובלת ולכן הייתה מאושרת כל כך. היא הלכה לכל מקום כשמפוחית בפיה המחייך. עדיין לא קיבלה תשובה על שאלותיה ובכל זאת הייתה שמחה תמיד. האנשים מסביבה היו בטוחים שכבר הגיעה להארה ותובנה, לנירוונה, ונמשכו אליה כמו אל מגנט. כאשר החלה לחוש שהיא הופכת למעין גורואית קטנה, נבהלה וברחה מפניהם.

באותה עת החלה להתחבר לעניין התפילה. כאשר הבינה שמישהו מקשיב לה, החלה לדבר אליו, לבכות ולצחוק, להתפלל. פעם ראשונה לאחר 28 שנות חיים, הרגישה שמישהו מאזין לה באמת. היא הגיעה למקדשי ההודים. הם התפללו את תפילותיהם והיא דיברה וצעקה לבורא בעברית. לא הגדירה כלום ופנתה אליו בלשון "אתה". במוחש ראתה השגחה, וממש ידעה שהוא נמצא כאן ומקשיב לה. זו הייתה עצמוּת שמעבר לכל שם או כינוי, ובכל זאת שָׁאֲלָה "מיהו?" באיזה מקום רצתה להגדירו, כדי לדעת מה הוא רוצה ממנה. ידעה שהוא קיים, אבל מה הוא רוצה ממנה?

לילה אחד יהודית חלמה חלום באנגלית, שבה התנהלו כל לימודי הרוח. חלמה שהיא יושבת על החול בישיבה מזרחית ולידה נמצאת דמות שהיא התגלמות כל הידע העולמי. היא אמרה לו: "אם אתה הידע של העולם, אתה חייב לומר לי מיהו הבורא!". הדמות כתבה בחול שלוש אותיות באנגלית: ABU. יהודית התעוררה, כאשר שלוש האותיות חקוקות בזיכרונה. היא לא הבינה מה פירוש המילה "אבּוּ", שנשמעה לה כמו "אבא" בערבית ותו לא. חשבה שצוחקים עליה משמים ומדובר בחלום שווא, ובמשך היום החלום הלך ונשכח ממנה. לאחר מכן ניגש אליה ידיד עם מפה של הודו. יהודית לא השתמשה במפות במשך כל מסעה עד כה. הייתה נוסעת רק לפי סיפורים ששמעה, חלומות שחלמה, ובעיקר לפי האינטואיציה. לא ידעה בכלל איך מסתכלים במפה. החלק העליון והחלק התחתון היו עבורה היינו הך.

הידיד רצה להראות לה בתחתית המפה מקום מסוים שברצונו לנסוע אליו, כדי לקבל ממנה עצה. היא הביטה במפה במין בהייה ולפתע קלטו עיניה בחלק העליון של המפה את האותיות שחלמה עליהן לפני מספר שעות: MOUNT ABU (הר אבּו)! היא הצביעה על השם ושאלה את הידיד: "מה זה?". "לא, לא, תסתכלי למטה!" הוא אמר. "כן, אבל מה זה שם למעלה?" שאלה. "לא יודע, אני רוצה להגיע לכיוון ההפוך", השיב לה. "אתה תיסע למטה ואני אסע למעלה!…"

היא החלה לברר בקרב ההודים על מהותו של אותו מקום. הסבירו לה שלפי המיתולוגיה ההודית העולם מתקיים 5,000 שנה, ולאחר מכן הוא נהרס ונברא מחדש, ולאחר כל פעם שהעולם נהרס, מתכנסים האלים כדי להחליט על מקום בריאה חדש, ומקום כינוסם הוא מאונט-אבו. התשובה הוכיחה לה שהיא נמצאת בכיוון הנכון. היא החליטה סופית שתגיע לשם. הודו היא ארץ ענקית והנסיעה למאונט-אבו הייתה אמורה להימשך כשבוע ימים. בדרך הגיעה לצומת דרכים והתלבטה, אם להמשיך למאונט-אבו, או לטייל במקום אחר ואחר-כך להגיע ליעדה.

יהודית הבינה בתוכה, שהנסיעה למאונט-אבו היא בעצם הליכה לקראת המוות. ידעה שעליה לומר שלום לכל העולם הגשמי, כי משם לא חוזרים. כדי לזכות לחיי הנצח הנשמתיים, עליה להמית את הגוף. הרי כל התפיסה המזרחית היא שמוכרחים לנטוש את הגוף כדי להתחבר לאמת הקוסמית. היא הייתה מוכנה אמנם להיפרד מהעולם, אבל משהו בתוכה ביקש לחוות עוד קצת מהעולם הזה. כעת התעורר בקרבה רצון ישן להגיע לגוֹאָה, למקום החופש הבלתי מוגבל. היא אמרה במחשבתה לריבון העולם: "אתה תחכה לי קצת, ואז אבוא אליך…"

יהודית רכשה כרטיס נסיעה לגואה, מתוך כוונה להגיע בתוך שבועיים למאונט-אבו. היא ישבה באולם המיועד לנשים והמתינה לרכבת. האולם היה הומה כמו שוק, מלא בילדים ואפילו בחיות למיניהן. יהודית ישבה יחפה במכנסי הג’ינס, כשהיא משוחחת עם העולמות העליונים. אז הבחינה בקצה האולם בקבוצה של כארבעים נשים הנכנסות לאולם ההמתנה. הן היו לבושות בבגדי לבן ופניהן פני מלאך, שקטות ושלוות בתוך כל ההמולה. הן פסעו ברוֹך והתיישבו להן בקצה האולם. אחת הוציאה בננה וקילפה באיטיות, שנייה סידרה את הסארי שלה. הן ריתקו אותה מאוד, והיא הביטה לעברן מהצד השני של האולם בסקרנות רבה.

לפתע המאמא, האם האחראית על הקבוצה, פסעה לכיוונה ולאחר יותר ממאה מטרים, נעצרה ממש ליד יהודית והתיישבה לצידה: "שלום" היא פנתה ליהודית. "מי אתן? מה אתן?…" שאלה יהודית. המאמא הביטה ביהודית במבט שמימי אוהב: "הגענו עכשיו ממאונט-אבו, ואת חייבת להגיע לשם…". יהודית חשבה שהיא עומדת להתעלף. ההשגחה הייתה ברורה ומוחשית עד אימה. בניגוד לכל כללי הנימוס, תפסה בכתפי המאמא: "מי שלח אותך אלי?", "כולנו שליחים של א-להים…" השיבה לה.

יהודית הרגישה כעת שריבונו של עולם ‘יושב עליה’ חזק, ואפילו לא מוכן להמתין במשך השבועיים שתכננה לשהות בגואה. יהודית הביטה כלפי מעלה ואמרה בקול רם לפני המאמא ויתר הנוסעות: "אתה לא יכול לחכות שבועיים? הרי הבטחתי שאבוא… תבין… יש לי קצת פחד… עוד פירורים של העולם הזה… וכאשר יגמרו אני אבוא… הרי הבטחתי לך!"

המאמא תיארה ליהודית מה נמצא במאונט-אבו האגדי, ושוב חזרה על כך שהיא שליחת הא-ל ושעל יהודית לבוא לשם. כעת התברר ליהודית, מעבר לכל ספק שהיא חייבת להגיע לתחנה הסופית של חייה בעוד שבועיים. כאשר הגיעה לגואה כבר לא עניין אותה דבר, לא הים, לא החוף, לא הג’ונגל ולא האנשים למיניהם. ישבה בוהה בהרים הגבוהים, ולאחר שלושה ימים בלבד עזבה את גואה ונסעה, במשך שבוע, לכיוון מאונט-אבו, לסוף העולם.

באותו שבוע חנתה במקומות שונים כדי להשתתף בקורסים של מדיטציה, לא כדי לחפש אמת, אלא כדי להתנקות ולהיטהר לפני הפרידה מהגוף וההתחברות אל האמת הקוסמית. במהלך ההתנקות הרגישה שמחה עצומה. לאחר כעשרה ימים חשה שהיא מוכנה להיפגש עם האמת המוחלטת. הגיעה לכפר השוכן למרגלות מאונט-אבו. אחד הנזירים התבונן וראה שהיא ‘נקייה’ ומלאת להט קודש וראויה להיפגש עם האל. הוא הציע לה להצטרף לפגישה על ההר. כבר אז הרגישה, כמו בחוויות קודמות, שאין כאן דיוק ואמינות גמורה, אבל ההשגחה העצומה הכריחה אותה להמשיך הלאה. היא אמרה לעצמה, שבתוך כל הערבוביה תוכל להבחין בָּאמת הצרופה שאין עוד בלעדיה.

לפני שעלתה להר, יהודית הרגישה שעליה לנקות את עצמה בכמה תחומים נוספים. היא גילחה את ראשה ורכשה בגדים לבנים הראויים לאמת שהיא עומדת לגלות עוד מעט. טיפסה על ההר עד שהגיעה למקדש. בדרכה נתקלה בפסלים למיניהם, שכרגיל לא עניינו אותה ביותר. בפסגת ההר בא לקראתה נזיר: "שלום! כל-כך טוב לראותך שוב!", "אבל לא ראיתי אותך לפני כן…", אמרה לו.

הנזיר החל להסביר ליהודית את התיאוריה של הכת הגורסת שהעולם נחרב מדי חמשת אלפים שנה, ושכעת אנו מצויים על סף חמשת אלפי השנים, ולכן אין ללדת כיום, אלא רק להתכונן לקראת קץ העולם. הכת מונה כמה מיליוני מאמינים שאינם פרים ורבים, אלא רק מתכוננים לחורבן. משהו נשמע לה מוזר בכך. מעולם לא האמינה בהתנגדות לטבע. מי אנחנו שנחליט לעצור את הילודה?! ובכל זאת המשיכה ללכת בעקבות הנזיר. כפי שהיה לה ברור כאשר הגיעה להודו שתמצא את התשובה, כך ידעה בוודאות שהדבר האמיתי מחכה לה כאן ועכשיו.

באולם התצוגה היה מין עץ-חיים מסתעף המבטא את השתלשלות והתפצלות כל הדתות בעולם, מאין באו ולאן הגיעו ברבות השנים. היא זיהתה את הנצרות והאסלאם. כאשר התבוננה היטב, בניסיון לאתר את מיקום היהדות, הבחינה שכתוב כך: אברהם ï ישמעאל ï מוחמד ï אסלאם. היא פנתה לנזיר בהתרגשות שלא הבינה: "אבל לאברהם היה בן נוסף שנקרא יצחק והם ייסדו את היהדות!". הנזיר הקדיר את פניו: "לא! האל שלנו אמר שזה לא קיים… זה שקר גמור!"

ככל שהאדם בהודו רגוע ושליו יותר, כך הוא נחשב לקדוש יותר. משכן הנזירים היה מלא במאות נזירים ונזירות השרויים בדממה מוחלטת. על רקע הדממה נשמע לפתע קול זעקתה של יהודית. היא לא ידעה מנין בקע קולה, הרגישה שבוקע מקרבה דבר פנימי לחלוטין, לפני ולפנים, הנמצא במקום שבו הצעקה והדממה מתאחדים: יש יהדות וזו האמת!!! כאשר בקעו המילים מתוכה, לא ראתה דבר פרט למילותיה העפות באוויר, ממש ראתה את קולה. כל הנזירים והנזירות נמוגו. היא הרגישה לפתע מין התעלות אמיתית מעל לכל חוויה שהכירה עד כה. היא אמרה לעצמה בפשטות: מה את עושה אצל הגויים האלה עם העבודה הזרה שלהם?!

כאשר ירדה מההר, עדיין לא זיהתה את זעקתה עם חזרה בתשובה, ובטח שלא עם דוֹסיוּת שחורה, אבל ידעה שכעת עליה לחזור לארץ ולהתוודע ליהדותה. היא הבינה שאינה יודעת כלום, פרט ללימוד תנ"ך מועט עם פירוש קאסוטו וכמה מצוות מזדמנות, כמו הדלקת נרות חנוכה. יהודית התקוממה בתוכה: הגעתי עד לכאן כדי ללמוד תורות של גויים ואת התורה שלי איני מכירה?! איזו בחירה יש לי?!… בדרכה לארץ עצרה בתאילנד כדי לחזור בהדרגה לגוף. היא ידעה שאם לא תחזור לגוף, יהיו עלולים לאשפז אותה בגלל ריבוי רוחניותה. יהודית רכשה כרטיס לעוד שבועיים, ובינתיים התבוננה רבות בשטף החיים הטבעיים, שוחחה עם אנשים והרבתה לשחות כדי להפעיל את גופה.

פעם בכתה בפני ריבונו של עולם: "בטח אני לא האדם הראשון בעולם שראה השגחה גדולה כל כך וקיבל כאלה אורות ממך, בטח שלחת לפני כן איזה מסר, איזה מכתב, איזה משהו למישהו בעולם הזה, אז תיתן לי לפחות לפגוש אותו…", בעודה מדברת התקרב לעברה בחור ששמע את תפילתה, ללא ידיעתה, מלאך בשר ודם: "את יודעת מה את צריכה? את צריכה את ‘מסילת ישרים’! שמעת על הספר הזה? זה מהתורה שלנו…"

כאשר קראה את הספר הבינה שלא מדובר באדם יחיד שהתעלה וקיבל אי-פעם איזה מסר או מכתב, אלא בעם שלם שקיבל תורה, ובהשגחה פרטית זה העם שלה! הספר הציג לה השקפה ברורה שסידרה לה את הראש. יהודית הגיעה לארץ בדיוק בערב פסח. היא הרגישה שיצאה ממצרים, ושכל ההגדה נכתבה במיוחד עבורה, כדי לספר איך יצאה מעבדות לחירות ומאפילה לאור גדול.

* * *
יצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך הספר אור חוזר 1)