אותן טעויות

זה הזמן לעצור את המעגל האיום הזה,
לא לחזור על טעויות ההורים וליישם דברים
שגויים על הילדים שלכם. אם תרצו לנסות,
תגלו שזה קל. אחרי הכל, יש לזה נוסחה
מנוסה ובדוקה.
 
 
אני סובלת מבעיה כרונית כבר שנים אולם לא מזמן גיליתי את השורש שלה. אך תחילה, הרשו לי להציג אותה, את הבעיה שלי, לפני שאמשיך עם האבחונים.
 
בכל בוקר אני חווה את אותה שגרה כואבת: אני גוררת את עצמי מהמיטה ולו רק כדי לשמוע את הלחנים המוכרים: "אמא! אני רוצה שוקו!". ולפעמים, שלושה פולשים מסתוריים מדירים אותי מהמזרן שלי. אחרי חילוץ עצמות קל עד בינוני, אני קמה מהמיטה, מחליפה בגדים ומנסה לנווט את דרכי למטבח ולא לפצוע את רגליי מדרך עמוסה ב'מוקשים' – מכוניות קטנות וחלקי משחקים רבים. והנה, כאן מתחילה הבעיה שלי: כל בוקר אני נתקלת ב…. בלגאן שלא עוזב את הבית שלי! אני נאנחת, מגלגלת עיניים, מתלוננת ורוטנת לעצמי (ולבעלי) על הבלגאן הזה שלא מניח לי. כי הבלגאן הזה, הוא כמו אורחים קשקשניים במסיבה שלא מבינים את הרמז ש'חבר'ה! הגיע הזמן ללכת!' גם כשאתם מכבים את כל האורות והולכים לישון.
 
כשאני עושה את דרכי למטבח אני מנערת את ראשי כלא מאמינה מול המחזה הכואב של ערימת כביסה שצריכה לעבור מיון. מתחת לשטיח בסלון מציצים מלא חלקים קטנים של לגו (אני שונאת לגו!), קוביות, מכוניות… השולחן במטבח עמוס לעייפה מכל החשבונות שצריך לשלם, צבעים, חידודי עפרונות, תמצאו שם הכל חוץ מאוכל. הכיור הגיע לקצה גבול היכולת שלו – הכלים השתלטו על כל פינה ריקה בו. אני במרחק נגיעה מהתקפת חרדה והכל מתחיל להסתחרר. איך יכול להיות?!? רק אתמול סידרתי את הזירה. אה, ואיך אפשר לשכוח את האמבטיה של הילדים, הפיקסויים הקטנים שלי קישטו את קירותיה במשחת השיניים. זה בית או זולה של סטודנטים?
 
תודה לא-ל, הילדים שלי כאלה מתוקים…
 
בעלי, האובייקטיבי מצד אחד והתלוש מן הצד שני, תמיד מצביע על אותן עובדות: יש לנו ארבעה בנים! ברוך השם, והם יבלגנו את הבית, עובדה. כמה שאני שונאת את העובדה הזו שהוא כל הזמן מזכיר אותה. היא כזאת מעצבנת. כאילו שבנות לא עושות בלגאן, הא? אני זוכרת את עצמי ככזאת. לא, רגע, זאת לא הייתה אחותי? כן, בטוח שזאת היא, לא אני. אני מושלמת…. ברצינות, הוא צודק. ארבעה בנים זה מתכון בטוח ומנוסה לבלגאן בבית.
 
אז חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאני מכירה רק שתי משפחות עם ילדים שהסדר שולט בביתן. ולמשפחות האלה, כן כן, יש עוזרת בית. חכמה גדולה, נכון? החיים שלי נמצאים בתהליך מתמשך. את זה כבר הבנתי. אני יודעת שהיום בו הבית שלי יישאר מסודר יהיה רק כשהם יתחתנו ויעזבו כל אחד לביתו שלו. אפילו אז, הם יביאו את הנכדים… אתם מבינים, אני ממש רחוקה מלחוות את ההרגשה של בית מסודר. נו, אז הפנמתי והבנתי. אבל כשצריך לחוות את זה יום אחרי יום, זה כבר משהו שיכול להוציא אותך מדעתך!
 
לא מזמן שוחחתי עם פסיכותרפיסט הבית שלנו – ד"ר זאב בלן, מי שמלווה הורים רבים בחינוך ילדיהם עם אמונה על פי שיטתו של הרב שלום ארוש, המוסברת היטב בספרו חינוך באהבה. באותה שיחה שאלתי אותו למה הבלגאן בבית כל כך מטריד אותי, והוא אומר לי שאני חייבת לעבוד על עצמי ולהשתחרר מהצורך שהכל יהיה מסודר ומונח במקומו. חשבתי על זה, ואז מחשבה מעניינת צצה לה: אני מפונקת! גדלתי בבית בו הייתה לאמא עוזרת ברוב שעות היום, והבית היה תמיד מסודר. אבל כשהמשכתי להתבונן על המחשבה הזו לעומק, הבנתי שאני בעצם רחוקה מאוד מלהיות מפונקת. אף פעם לא חיפשתי את הדרך הקלה לעשות דברים בחיים בקלות, גם לא חיים קלים. כי אם רציתי, יכולתי להישאר במיאמי, שם גרנו לפני שעלינו לארץ, ליד ההורים, החברים, ועם המון עזרה שצריך. אפילו עכשיו, בעלי מזכיר לי שוב ושוב שאולי כדאי לחשוב על עזרה מפעם לפעם. לא, פינוק זה לא העניין… אז מה כן?
 
שבוע חלף עד שהתשובה נחתה עלי. זה לא הייתי אני הנלחצת מהבלגאן, זאת הייתה אמא שלי! א-הא! זאת אמא שלי! איך זה יכול להיות? כל השנים האלה חשבתי שהתגברתי על זה, איך היא הצליחה לחדור לתוך תת-ההכרה שלי. אמא, אם היית סוכנת מוסד איזו גאווה היית מביאה למדינה!…
 
המילים המפורסמות שלה פתאום חזרו לבקר: "את צריכה עזרה! את לא יכולה לחיות כך! את לא תסתדרי בעצמך!" והיא אמרה לי את זה כשהיה לי רק ילד אחד! כשילדתי את הרביעי אין לכם מושג איך היא רדפה אותי… "את חייבת עזרה! את צריכה מישהי בבית לפחות 8 שעות כל יום!"… תאמינו לי, אני מאמינה ויודעת שכל מה שהיה בליבה ובמילותיה היו רק כוונות טובות, היא רצתה שיהיה לי קל. רוב ההורים רוצים את זה לילדים שלהם. אבל קו ברור מאוד עובר בין לרצות שלילד שלך יהיה טוב, לבין להחליש ולהתיש את הילד בגלל איך שאתה חושב שהוא צריך לחיות.
 
בהמשך, התחלתי לראות את מורת-רוחה רודפת אותי בכל תחום בחיי. "את נותנת לילדים סנדוויץ' לארוחת ערב? את לא מקלחת אותם היום? את לא לוקחת אותם לחוגים אחרי הלימודים?"… אתם יודעים מה הם אומרים, שהדרך עם הכוונות הטובות מובילה בסוף לגיהינום… כן, היא מאוד רצתה לעזור, בדרכה המוזרה. אבל מה בעצם קרה? בתוכי התפתחה ערימת ספקות טורדנית מלווה ברדיפה עצמית. אני באמת מרגישה אשמה נוראית כשהילדים אוכלים – לפעמים! – סנדוויצ'ים לארוחת ערב. מה לא בסדר בקערה מלאה קורנפלקס עם חלב? קו גבול ההזנחה עובר כאן, נכון?
 
תאמינו או לא, יש כמה היבטים חיוביים להבנה שלי. ראשית, הבנתי שאני חייבת לתת יותר קרדיט לעצמי, קצת יותר פרגונים יעשו את שלהם. בכל יום אני מתמודדת עם מצבים שמביאים אותי לגבהי לחץ לא רגילים מכיוון שאני: העוזרת, השף, הנהגת, המתווכת, השופטת, הקניינית, המלבישה, מאלפת החיות וכן הלאה. אולם את ההתמודדות הזאת ואיתם אני עושה בשמחה. התפקיד הכי קשה בעולם הוא להיות אמא, במיוחד אמא במשרה מלאה. דבר שני, הבנתי שהיצר מקדים אותי בעשרה צעדים. שנים הוא הצליח לבלבל אותי ולגרום לי לא לקבל באהבה את הבלגאן. הכי מצחיק זה שאני לא חולת סדר ארגון או רודפת באובססיה אחרי הרצון לשלוט ולהשליט.
 
דבר שלישי, והחשוב מכל, הבנתי מה השורש לרדיפה העצמית שלי. אני שונאת לעשות את זה, אבל אין לי ברירה. כן, השורש הוא אמא שלי. לא, אני לא מאשימה אותה בכלל, חלילה, אלא מנסה להגיע לנקודה חשובה: הדור שלנו, כמו שמסביר הרב שלום ארוש, סובל בצורה איומה ממחלת הרדיפה העצמית. אנחנו כל הזמן 'מחפשים' את עצמנו, 'יורדים' על עצמנו בכל פעם שרק ניתנת לנו ההזדמנות. אנחנו לא מוצלחים, לא יפים, לא נראים טוב, אנחנו לא ולא ולא… והדבר החשוב בעניין זה שאנו צריכים לעשות הוא – קודם כל להפריד את הרגשות שלהם ואת מה שהם חושבים עליך, ממה שאתה מרגיש וחושב על עצמך. איך שההורים רואים אותנו זה לא מי שאנחנו. ה"כישלונות" שהם לא פעם הצביעו עליהם הן לא בהכרח כישלונות, וההורים מן הסתם לא הבינו כמה כישרונות ויכולות חיוביות יש לך באמת.
 
ולא רק, זה הזמן לעצור את המעגל האיום הזה – לא לחזור על טעויות ההורים וליישם דברים שגויים על הילדים שלכם. אני יודעת, זה דבר טבעי להיות בעלי אותן נטיות כמו של ההורים. אבל זה תחום שבו אפשר, יחסית בקלות, לשלוט ולתקן. והנוסחה פשוטה:
 
אם לא תרדוף את הילדים שלך, הם לא ירדפו את עצמם!
 
כן, קשה לי להאמין שאצליח לא לצעוק על הילד ששפך את המיץ על הרצפה וממשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. באותו רגע, בא לי לעשות משהו (אולי לו?). אבל הבנתי שהילדים הם כמו ספוגי-רגש – לא משנה מה תאמר להם, טוב או רע, הם יפנימו את זה. בהמשך, אם הדימוי העצמי שלהם נמוך, יהיה להם קשה מאוד לתקן את הרושם שעשה בתוכם.
 
אבל תשמחו! אתם בטח חושבים כמה שזה לא הוגן להיות זה שיעצור את מעגל הרדיפה. אבל במקום זאת, תחשבו על כך שבורא עולם כל כך מאמין בכם! שאתם כל כך חזקים! שיש לכם יש את היכולת לשבור את כל המניעות והמחסומים שיפריעו בדרכם של הבאים אחריכם. בורא עולם בחר בכם לעשות התחלה חדשה למען ילדיכם. קבלו את האתגר באהבה.