אחות, נזירה ונחמן

חשבתם פעם איך מטוס פנטום
יכול לשנות חיים של אדם מקצה
אחד לשני, למשל, מנזירה לחסידת
ברסלב? זה הסיפור שלי.
 
 
דמיינו לעצמכם את התסריט הבא: אתם גדלים בבית גרמני קתולי נוקשה ומחמיר, כשאת 12 שנות הלימוד שלכם מלוות נזירות קתוליות אדוקות. בהמשך, אתם מסיימים שלוש שנות לימוד בבית ספר לאחיות, שקשור אף הוא למרכז רפואי קתולי. ומספר שנים לאחר מכן, מצטרפים למנזר.
 
עכשיו, נסו לדמיין איך מגיעים מרקע כזה לחסידות ברסלב!
 
אין לכם רעיונות? אז כאן אני נכנסת לתמונה עם סיפור חיי.
 
אחרי שעברתי את המבחנים שיהפכו אותי לאחות, התגייסתי לחיל האוויר האמריקאי, ואת השירות הצבאי שלי עשיתי כאחות בבסיסים בתוך ארצות הברית ומחוצה לה. בתחילת אוקטובר, 1973, נסעתי מהבסיס שלי למיסה של יום ראשון באחת העיירות. הרכב שלי מסומן כרכב של קצינים, דבר שדווקא אמור לפתוח את השערים בפניי. אלא שהש.ג. הודיע לי חגיגית שהבסיס נמצא בכוננות, מכיוון שישראל נמצאת במלחמה (מלחמת יום כיפור) ויכול להיות שנצטרך להמריא לאזור. כשהש.ג. אמר "ישראל" התמונה היחידה שקשורה למילה הזו שעלתה בראשי הייתה של איש רוכב על גמל ומדבר, המון מדבר. האמת, אפילו לא ידעתי איפה ישראל נמצאת על הגלובוס. עד כדי כך. בכל אופן, הכוננות בסיס ירדה ועל ישראל כבר לא חשבתי עוד.
 
בחיל האוויר הייתי פעילה אקטיבית מטעם הכנסייה הקתולית, אומנם לא בדרגה גבוהה, אבל הרצון לגדול מבחינה רוחנית תמיד היה שם, רציתי לעשות עם זה משהו. בדקתי כמה אפשרויות שהיו על הפרק, בכיוון של קידום בכנסייה, אבל הבנתי שרק במנזר אוכל להתפתח ולהגשים את חלומי.
 
אחרי ארבע שנות שירות בצבא הצטרפתי למסדר אחיות, כשהדגש העיקרי בסדר היום שלנו היה על תפילה וחיים של פשטות. התפללנו במסדרים קבועים ובשעות קבועות של היום. ובנוסף, כל יום הייתה לנו שעת מדיטציה ווידוי שבועי עם המדריך הרוחני שלנו. למרות התפילות הרבות, הלימודים, המדיטציה וכל שאר הדברים 'הרוחניים' שחווינו שם, ההרגשה הכללית שלי הייתה שמשהו חסר לי, וזה היה נורא.
 
חיים רוחניים היו הדבר שרציתי יותר מכל, ובנצרות כבר לא מצאתי שום דבר שמזכיר רוחניות אמיתית. זה מה שהוביל אותי לתהלים ולברית הישנה, הדברים היחידים שדיברו לנשמה שלי. נקודת המפנה במנזר הייתה שילוב של המיסה הקתולית עם בודהיזם (ברמה מסוימת הרשו לנו לעסוק בזה) – בעיקר בחלק של הקטורת עם אמירת אינסוף מנטרות, כשהמפורסמת שבהן הייתה "לעזאזל, מה אני עושה כאן?!"…
 
זמן קצר לפני שהגעתי להחלטה לעזוב את המנזר, באחד הלילות חלמתי שאני הולכת עם נזירה נוספת על מדרכה צרה לכיוון חדרה של אם המנזר. פניתי אליה ואמרתי "אני חייבת לעזוב בגלל שאני מתה כאן". כשהתעוררתי, הבנתי שזה התיאור הקולע למה שאני מרגישה – כוח החיים שלי במקום הזה דועך מיום ליום. אחרי שלוש שנים במנזר עזבתי מאותה סיבה שהובילה אותי לשם – לפתח חיים רוחניים אמיתיים. המשכתי את חיי כקתולית, אבל אחרי שנה הבנתי שזה היה כמו להכות במשהו חסר חיים, ועזבתי את הכנסייה באופן סופי.
 
יום אחד, בביקור אצל חברה יהודייה, מגזין שהיה על השולחן שלידו שתינו את הקפה של הבוקר, צד את עיניי. תמונת השער נראתה מאוד מוזרה, היו עליה כל מיני "סימנים" שלא יכולתי לזהות. חברתי אמרה לי ש"הסימנים המוזרים" האלה הם אותיות בשפה העברית, ומה שאני רואה על תמונת השער זה קטע ממגילות ים המלח. תאמינו לי, אבל עד שהיא אמרה לי שיש שפה כזאת – עברית, לא ידעתי שהיא בכלל קיימת! הסקרנות שלי גברה, וחברתי החלה ללמד אותי את האלף-בית של השפה העברית, לקרוא ואפילו קצת לכתוב. את תחילת הדרך עשינו, כמובן, עם ספרים של ילדים בכיתה א'. למדתי מילים בסיסיות כמו 'שבת', 'ברכה', כשהיא מסבירה את המשמעות שמאחורי כל מילה.
 
עם הזמן התחלתי להרגיש שהיהדות היא המקום בו אני רוצה להיות. שינסתי מותניים והתחלתי ללמוד לעומק כל חומר שמצאתי על היהדות. תהליך הגיור הוא מאמר בפני עצמו, אבל אחרי כמה שנים התגיירתי. שנה לאחר הגיור עליתי לארץ ישראל.
 
בשני העשורים הראשונים שלי כאן הייתי בקהילה ליטאית. החסידות די משכה אותי, אבל לא מצאתי את הקהילה הנכונה בשבילי. חסידות ברסלב, כך חשבתי, הייתה קבוצה של חולי נפש, לא יותר. זו הסיבה לקרוא שום דבר שקשור אליה.
 
ועם כל הסלידה שלי לברסלב, איך בכל זאת הגעתי אליה?
 
כאן נכנס לתמונה מטוס הפנטום של חיל האוויר הישראלי שהוביל אותי לחסידות ברסלב.
 
"ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי…" (בראשית יט, ד).
 
בערב שישי אחד עיינתי לי בעיתון 'המודיע'. בראיון הראשי תחת הכותרת "מאחורי קווי האויב" תפסה אותי תמונה יפה ממעוף הציפור של חוף ים לבנוני כשפנטום של חיל האוויר הישראלי טס מעליו. בגלל הניסיון והרקע שלי בחיל האוויר האמריקאי, הסקרנות שלי התעוררה. קראתי במהירות את הראיון ואז מצאתי את האות "ב" (כלומר "ברסלב") בפסקה הרביעית. עברו הצבאי של הרב אליעזר רפאל ברוידא העניק נופך ובעיקר אמינות לנכתב שם. הבנתי שמישהו בסיירת מטכ"ל הוא לא אדם חולה נפש או מטורף שיצטרף לחסידות שכזו. וחוץ מזה, הגישה הצבאית שלו דיברה אלי.
 
כך הגעתי לברסלב.
 
במהלך השנים קראתי שוב ושוב את ספרו משנה-החיים של הרב שלום ארוש בגן האמונה, שמעתי את כל הדיסקים שלו, צפיתי בשיעורים השבועיים של הרב ברוידא בשפה האנגלית, ואני גולשת קבועה של אתר "ברסלב ישראל". חיברתי את ניסיון העבר שלי במדיטציה והפכתי את החיבור הזה עם אלוקים למה שרבי נחמן מברסלב קורא – התבודדות, התפילה האישית. מה שיהודים רבים מבטן ומלידה מוצאים כקושי בלימוד של חסידות ברסלב היה דבר טבעי וקל עבורי, בגלל הרקע ממנו באתי.
 
זהו. חלקי הפאזל של חיי הושלמו לתמונה הגדולה.
 
אני אדם די שגרתי, אם אתם שואלים אותי. גדלתי עם ציפייה לחיות חיים נורמאליים, כמו אלה שמציעה חברת בטי קרוקר. אבל לאלוקים היו תוכניות אחרות עבורי. ההתנסות שלי בחיל האוויר הובילה אותי לחסידות ברסלב. ההתנסות מהמנזר הכינה אותי למה שלמדתי בברסלב – תפילות, חיים של פשיטות, והרבה התבודדות (אז מדיטציה) וכמובן – לחיות עם מורה דרך רוחני. הקב"ה היה איתי לאורך כל הדרך, בכל צעד ושעל. לכל דבר בחיים שלי הייתה מטרה, כן גם לחיים שלפני הגיור, כדי שבסופו של דבר אעלה על הדרך האמיתית והנכונה שכל כך רציתי.