אל תחמיץ את ההזדמנות

אדם שאינו מעבד ומתעסק בתיקון עצמו

בצורה מתמדת, הוא בגדר "מחמיץ" את

ההזדמנות הגדולה שניתנה לו, בפרט בימים

אלה.

 

 

פסח מתקרב בצעדי ענק וכולנו מתכוננים, מנקים, מסדרים ומקרצפים.

 

בין כל עבודות הפסח ניתנת לנו הזדמנות גדולה מאוד לתקן ולעבד את עצמנו, בנוסף לכל הדברים אותם אנו מתקנים בבית לכבוד החג. אם נשכיל לנצל הזדמנות זאת נוכל להוסיף אור חדש על דברים שאומנם ידועים לנו, אך נקבל זוית ראיה חדשה ומחדשת.

 

סביב שני צירים מרכזיים סובב חג הפסח:

 

האחד – הזהירות וההימנעות מאכילת חמץ ואפילו מהחזקתו.

השני – אכילת המצה.

 

נבחן את שתי המצוות הללו ונראה את מהותן הפנימית ואת הכוח הטמון בהן כדי להתחדש ולהתעלות, וכמובן, לממש את ההזדמנות שניתנת לנו בימי החג.

 

החמץ והשאור נושאים בחובם שתי תכונות שהם גם מסרים עבורנו.

 

החמץ – פעילות בקטריאלית המביאה לידי תסיסה והפעלת המים והקמח יחדיו. התוצאה – תפיחה והתנשאות.

 

הגאווה אף היא דומה לכך, קודם אדם מדמיין ובונה בעיני רוחו תדמית עצמית, לרוב מנותקת מהעובדות והמציאות, המייחסת אליו כל תכונה טובה וחיובית, וממילא מבטלת את כל האחרים, הן בכישוריו ותכונותיו, עושרו או מעמדו בעיני האחרים, דבר המביא אותו לידי התנשאות, גאווה ותחושת עליונות. הגאווה ידועה כאם כל החטאים, לכן מידה זו מורחקת מאוד, ומוזהרים אנו עליה שלא תיכנס לליבנו ולא תשפיע על מעשינו ומחשבותינו. "גבה עיניים ורם לבב – אותו לא אוכל, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לגור יחד.

 

לכן נמשל היצר הרע ל"חמץ", שכשמו כן הוא, וגורם לאדם "להחמיץ" את תפקידו. על ידי יצירת אותו הדמיון הוא עסוק יותר ויותר בהוכחת עליונות זו. דוגמא לכך מצאנו בחג הקודם (פורים) תוך כדי קריאת מגילת אסתר, כאשר המן נשאל על ידי המלך אחשורוש: מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו? ויאמר המן בליבו: למי יחפוץ המלך לעשות יקר וגדולה יותר ממני? כשמחשבה-משאלה זו עלתה בליבו הוא הוציא אותה מהכוח אל הפועל, כלומר החליט לקיים את משאלת ליבו, והבין שזה הרגע הנכון והמתאים להגיש את בקשתו-משאלתו וכה אמר: יביאו את הסוס המלכותי, הלבוש ואף הכתר וילבישו את האיש שהמלך חפץ ביקרו, יובילו אותו ברחובות העיר תוך כדי קריאה: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".

 

כאן אנו רואים אדם יהיר שאינו פועל בצורת חשיבה נכונה וישרה. הכל נע סביב השאלה – מה עוד ניתן לעשות למעני? הרי מגיע לי עולם ומלואו!

 

היבט נוסף:

 

החמץ נוצר כתוצאה משהיית הקמח והמים יחד ללא כל פעילות. הפעילות הסטאטית והקבועה בלי עבודה – לישה החוזרת על עצמה, היא האסורה והשלילית.

 

ללמדנו כי אף אם האדם נברא עם תכונות וכשרונות כפי שיעדו לו מן השמים בצאתו לדרכי החיים, ואין הוא יכול לבחור את מסלול התיקון שלו, לפיו יקבל את תכונותיו ומידותיו, וברור שאף תכונות שליליות נמזגות בתוכו. אך היהדות מחייבת ועומדת על כך שעל האדם לעבוד על עצמו, כלומר לשפר את עצמו ללא לאות וללא הפוגה.

 

אין זו המלצה בלבד, אלא ראיית נושא זה כמרכזי והחשוב בחיינו. נוצרנו כדי לשפר ולהיטיב עצמנו, וכפי שכתב הגאון מוילנא באגרת המפורסמת שלו: כי האדם נברא לתקן (את) מידותיו, ואם לא – למה לו חיים?

 

אדם הנולד עצל וקמצן, אין זה גזר דין סופי שכך הוא ימשיך את חייו, להיפך, ברגע שהוא מזהה בעצמו תכונה זו, והוא יודע את חסרונותיה, עליו לעסוק בתיקון עצמו. ראשית עליו ללמוד על תכונה זו ככל הניתן, על החיסרון והנזק שהיא מביאה לאדם, ואחר כך כאשר יכיר בשיכלו את העובדה (אחרי 'הלימוד התאורטי' על מידה זו או אחרת) – יוקל עליו והוא יוכל לפעול גם בדרך המעשית.

 

לדוגמא: אם אדם ניחן בתכונת הקמצנות, עליו להרגיל את עצמו לתת משלו לזולתו: אם זה מזמנו, ואם מכספו, וגם מניסיונו, מאשר יש לו לתת לרעהו. בדרך זו, לאט-לאט, הוא יתחיל להרגיש שכל נתינה שנתן היתה, בעצם, עוד לבנה בבניית כוח הנתינה שלו, והוא ירגיש בעצמו כי קל לו יותר עכשיו לתת. לכן אומר הרמב"ם: אדם שיש לו סכום כסף והוא רוצה לתת אותו לעניים, עדיף שיחלק את הסכום הזה למספר אנשים עניים כדי שיוכל לחזור על מעשה הנתינה שוב ושוב, מאשר לתת סכום גדול אחד לאדם אחד בפעם אחת, ועל ידי זה לפספס את האפשרות לבנות את מידת הנתינה.

 

לכן, אדם שאינו מעבד ומתעסק בתיקון עצמו, וכאשר יצא מבטן אימו כך ישוב, הוא בגדר "מחמיץ" את ההזדמנות שניתנה לו לתקן ולעבד בצורה מתמדת את תכונותיו ולהתקדם ברוחניותו. וזה הסבר נוסף להרחקת החמץ מהאדם.

 

המצה, לעומתם, אין בה אומנם מעבר לקמח ומים, אך היא עוברת עיבוד, לישה, קטיפה ושוב חזרה ולישה, ועד שהיא מגיעה לפתח התנור לא נתנו לה רגע מנוחה, שוב ושוב חזרו ולשו אותה, לכן גם היא לא מחמיצה. ללמדנו שאף שאין לאדם רכוש או כשרונות, עצם הפעולה שלו הקבועה והמתמדת היא זו שתגרום לו להתעלוּת והתקדמות. אף שאין בו "חומרי טעם וריח", העבודה והעמל העצמי ישלימו לו את חסרונו ויעלו אותו בדרגתו הרוחנית.

 

על כן, בחג החירות אנו מרגישים את שתי התכונות הללו, מרחיקים את הגאווה והיהירות, את הבטלה וחוסר המעש, ומעלים על נס את הצניעות והענווה, העבודה ההעצמית וההתמדה שהיא כתר לראשנו.

 

בין כל ההכנות לקראת הפסח, הנקיונות והעבודות שבעזרתן אנו מבערים בצורה גשמית את החמץ מבתינו, עלינו לתת את דעתנו גם לחמץ הרוחני שבקירבנו ולבער אותו, כדי שלא נפספס את ההזדמנות הנפלאה למלא את יעודנו, ובכך נימנע מהחמצתו.