אלוקים, אני והמחלה הכרונית

הבגדים היו לוחצים, הצמא הפך לתחושה תמידית, הלחיים היו שקועות, העור חיוור, וההרגשה הכללית הייתה של עייפות. כן, הייתי מותש. אבל תקשיבו, אני בריטי. אני לא עושה עניין ומהומה מכל דבר.
 
אז אחרי שעלינו למטוס שלקח אותנו לאמריקה, שם גרים החם והחמות, לאורך כל הטיסה הרגשתי שאני צמא כאילו לא שתיתי בחיים. גם החשק לסוכר גבר, זה מה שגרם לי לשתות למעלה משש פחיות קולה ולאכול כל מה שהיה (כשר) מונח לפניי. כשנחתנו, החם והחמות הרוסיים והחביבים קיבלו את פנינו. והחמות, כמו כל אמא (או חמות) מיד בישרה לי שאני נראה גרוע, ותוך זמן קצר מאוד כבר נקבעה לי פגישה אצל הרופא.
 
חיכינו בחדר ההמתנה (מתחנן לאשתי ולחמותי ללכת, להבין שאני לא ילד בן חמש, שאני יכול להסתדר עם הרופא לבד). לתומי, חשבתי שזה יסתיים עם כמה ויטמינים ודיאטה טובה. הדלת נפתחה ואישה שמנמנה רוסייה (זו הייתה מרפאה של רוסים, החם והחמות מרוסיה, כנראה ששם קובעים תור לרופא על בסיס מי-שאתה-מכיר ולא לפי מה-שאתה-מכיר…) וקראה לי "ג'וש". לא ידעתי שאפשר לקרוא לבן אדם בשם חיבה גם אם אתה לא מכיר אותו, בכל אופן, ככה זה באמריקה.

מאמרים נוספים בנושא:
מכתבי אהבה
בלי תרופות
לא איש הפח
 
במבט לאחור, אני חושב שהייתה זו הנשימה העמוקה של האחות כאשר ראתה את תוצאות בדיקת הסוכר, אז הבנתי שאני בבעיה וזה לא רק כמה ויטמינים. האישור הגיע אחרי שהרופא הרוסי והנחמד, איש יהודי טוב, הסתכל לי ישר בעיניים ואמר, "איש צעיר, אתה בבעיה, יש לך מחלה כרונית". בסדר, אבל ככה אומרים את החדשות הרעות לבן אדם?!?…
 
השתמשתי במזג הקר הבריטי שניחנתי בו, נשמתי עמוק, והבנתי את מה שנאמר לי – בדיקת סוכר תקינה מראה מספרים בין 80 עד 120. ושלי, ממש לא הייתה תקינה, מד הסוכר טיפס וטיפס עד שהגיע ל-480… "באופן עקרוני" אמר הרופא, "אני שולח אנשים במצב שלך לאשפוז בבית חולים, אלא שהפעם אני נותן צ'אנס לתרופות ולדיאטה במשך כמה ימים". אחרי שבועיים, עם דיאטה וכדורים, כשבאמצע יש ביקור אצל מומחה פלוס שתי זריקות אינסולין כל יום – רמת הסוכר שלי התאזנה ואני הרגשתי ונראיתי כמו בן אדם אחר, חדש ממש.
 
החיפושים שלי, בעקבות "התגלית" הזו, הובילו אותי לממצאים קצת כואבים: כמה אנשים (המון) לא מסוגלים להתמודד עם הידיעה שהם כבר לא יהיו מסוגלים לאכול יותר חפיסת שוקולד. אה, לשם כך הוקמו כל מיני קבוצות תמיכה שנקראות קבוצות תמיכה ל"דיכאון סוכרת". לא שאני חלילה תוהה על נחיצותן והכרחיותן, כך גם לא על רגשות החולים שמצטרפים אליהן, או אלה שמקבלים את ה'חדשות' ואיך שהם מתמודדים איתן, יש לי מספיק שאלות כאלה אל עצמי. אלא, שבוע אחרי שגיליתי את המחלה הכרונית, המוכרת יותר בשמה סוכרת, רחוק מאוד מהיכולת לדעת לטווח הרחוק מה זה אומר ואיך זה ישפיע על חיי, גם כשהייתי עסוק בלהזריק לעצמי שתי זריקות אינסולין ביום, בסך הכל הייתי די רגוע. זה הקושי אצל אנשים רבים, לקבל את המצב החדש כעובדה לפעול. אבל מה הוביל אותי לקבל הידיעה הלא פשוטה הזו בצורה שכזו? האם בגלל שצריכת הקפה שלי ירדה אבל זה ממש לא מלחיץ אותי? או האם בגלל העובדה ששבוע לפני שאובחנתי הפסקתי מסיבות לא ידועות או ברורות לעשן? אני חושב שזה בגלל משהו הרבה יותר עמוק. בעצם, זאת האמת…
 
פעם, רבי ישראל הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע לימד את הדברים הבאים: כל מה שאנו חווים בחיים – הכל בהשגחה הפרטית. אם עלה נושר מהעץ , זה רק בגלל שכך השם רצה. ולא רק, לכל דבר יש השפעה מסוימת על הבריאה, כמובן, עם מטרה ברורה. וגם, כל דבר שאדם רואה או שומע מהווה לו הדרכה ומראה לו את עצמו – במה זה נוגע אליו ולעבודת השם שלו.
 
כמובן, אדם עם חוש רוחני, אפילו לא מחודד מי-יודע-מה, יודע שקל להכליל את הלימוד הזה לקטגוריית הידיעות הטובות. כשהתארסתי לא היה לי קשה לראות את יד השם בדבר, כך גם עם החתונה, במציאת הדירה במחיר טוב ובעל בית טוב… הבנתם את התמונה, נכון? אם כן, המאמצים וההשקעה של האדם הם בעיקר לקבל את הלימוד הזה דווקא עם מה שנוהגים לכנות ידיעות/חדשות רעות. כי ההשגחה הפרטית, כידוע, לא נעצרת במציאת מיליון דולר באמצע הרחוב, אלא גם (וזה קשה להרבה אנשים) כשהאדם היקר והקרוב אליך נפטר מן העולם, גם כשחובות גדולים משתרגים לך על הצוואר, או כמו במקרה שלי – עם המחלה הכרונית שלי.
 
וזה אומר, שלא היה זה אף אחד אלא בורא עולם בכבודו ובעצמו שהעלה את רמת הסוכר שלי, גרם לי להתעורר 5-6 פעמים כל לילה, לפתוח במרתון הלילי למטבח כדי  לשתות מים. הוא גם זה שגרם להמשיך עם הרגלי האכילה הלא נכונים שלי, עד להחמרת רמת הסוכר. לא היה זה אף אחד אלא רק השם יתברך, אותו אני אוהב והוא אוהב אותי, שדחף את הבריאות שלי לקו הגבול. מה?!? אני שומע אתכם תמהים. אבל רגע, לפני שתמשיכו, את צריכים לדעת שלכל דבר יש מסר מבורא עולם אלינו. כן זה היה מסר, זה היה מבחן, זו השגחה פרטית ישירה ומכוונת וקשר אישי ישיר עם בורא עולם – אלוקי אברהם יצחק ויעקב. טוב, אני עדיין מעבד את הנקודה הזו, אבל אני חושב שזה מאוד חשוב להפנים באמת את העובדה שאלוקים ששלח את אברהם אבינו לעקוד את בנו יחידו על המזבח, הוא אותו אלוקים שנתן לי מחלה כרונית שקוראים לה סוכרת ששינתה את חיי.
 
מה היה השיעור שלמדתי, מהו המסר שהרבה מאוד אנשים יכולים ללמוד בלי לשים את כף רגלם במרפאה?
 
להעריך!להודות!

אולי גם זה יעניין אתכם:
כזאת גדולה?!
תפילה לבריאות
כאב קטן, רווח גדול
לא רק גוף בריא
 
אחד מגדולי החסידים, מורי הדרך והרוח הנפלאים של כל הדורות – רבי נחמן מברסלב, מלמד את הדברים הבאים: כאשר המשיח יבוא אז יתקיים מה שנאמר בפסוק "ומלאה הארץ דעה את ה'". דעת זו תוביל את יושבי העולם – יהודים ושאינם יהודים – לאהוב ולירא את השם ולחיות בשלום בעולם. מה זה אומר "דעה את ה'"? משמעה, שכל העולם יידע שהשם הוא הטוב היחיד והוא עושה רק טוב. כל מה שקורה לנו – הכל מהשם ויכול להיות רק לטובתנו הנצחית.
 
איך זה מתורגם בהלכה? נכון להיום, אנו נדרשים לברך שתי ברכות שונות – תלוי במצב בו אנו נמצאים – ברכה חיובית "הטוב והמיטיב", וברכה 'שלילית' – "ברוך דיין האמת". אבל בימות המשיח נברך רק את הברכה החיובית – "הטוב והמיטיב", כי נראה ונדע שהכל מהשם והכל מושלם, אפילו הכאילו רע המעושה. אפשר ללכת עם זה רחוק ולהסביר את זה כך: בימים של רק טוב, אם אדם יפסיד חמש מיליון דולר השמחה שלו תהיה בדיוק כמו שהוא הרוויח אותם.
 
ורבי נחמן שואל אותנו כל הזמן – למה לחכות למשיח? תחוו ותחיו את המשיח עכשיו, היום! תבינו שכל מה שקורה לכם הוא רק לטובה. תבינו שכל מה שקורה לכם – הכל מאת השם. תחיו את הידיעה הזו היום!
 
בחזרה לסיפור שלי. הייתי באמריקה (לא המקום המועדף עלי. מאוד מתגעגע לארץ ישראל) עם סוכרת ואני עוד צריך להאריך את השהות כדי שהרופא יראה אותי שוב. בוקר מוקדם אחד, כשהייתי בדרך לרופא ברכב עם אשתי וחמותי, פתאום כל כך ריחמתי על עצמי. הסתכלתי מהחלון על השמים והבנתי שהארכת השהות באמריקה והפחד ממה שאגלה עוד על המחלה שלי – פשוט בנו מגדל של רחמים ופחדים ענק בתוכי. 'ג'וש, תתעורר!' אמרתי לעצמי. 'אתה מסתובב כאן עם המעיל השחור הארוך, הזקן הארוך, עם כל הסימנים החיצוניים של יהודי דתי (את זה כל אחד יכול היה לראות), אבל בלי אמונה בסיסית? בלי ביטחון? נו בחייך, ג'וש, זה מגוחך!'…
 
באותו רגע החלטתי שכל מה שהרופא יאמר הוא לא רק טוב, אלא מושלם! זה יהיה ממש כמו חליפה שיושבת בול על הגוף, כי השם הוא זה שתפר לי אותה. ואם אני צריך להישאר כאן עוד שבוע, אז יש מספיק סיבות מלמעלה למה כן גם אם אני לא יודע מה הן, אבל הן בדיוק מה שאני צריך לתיקון שלי. פתאום ראיתי את פניו של הרב צבי מאיר זילברברג מהשיעור בארץ ישראל שאמר לי: "אדם צריך לדעת שכל מה שקורה לו הוא רק כדי לקרב אותו לתיקון שלו". וזה מה שהיה. הלכתי לרופא, היהודי חביב עם חיוך מתוק על הפנים שנתן לי עצה מעולה, ובאמריקה נשארתי עוד שבוע ורמת הסוכר התאזנה. יישרתי קו, כמו שאומרים.
 
ולא רק, אלא שהתחלתי לחפש בספרים וגיליתי הרבה סיבות רוחניות למחלת הסוכרת, מה שכלל הרגלי אכילה לא נכונים, כעס שאנחנו חושבים שהוא רגש לגיטימי, ועוד הרבה מידות שאני בהחלט צריך לעבוד עליהן. אף פעם לא הייתי מגיע ללימוד הזה בלי הדחיפה מאבא שבשמים. כי השם הוא טוב ומתוק. הוא אוהב אותנו ונותן לנו מתנות באופן תמידי – הכאילו רע שאנו חווים בחיים. למחרת, אני זוכר שיצאתי מוקדם, שמח כמו שאף פעם לא הייתי. חם בפנים אבל בחוץ קור מקפיא. הלכתי לבית הכנסת והסתכלתי על השמים כשקרני שמש ראשונות בוקעות מהרקיע. את המראה הזה אי אפשר לתאר במילים. השם, מי שנתן לי את מחלת הסוכרת, השאיר אותי כאן שבוע נוסף, הוא אותו השם שמצייר כל כך יפה את השמים בשבילי, שאסתכל עליהם בהנאה. דיברתי עם השם כל הדרך לבית הכנסת, מרגיש כל כך קרוב אליו. כן, זאת שמחה אמיתית!
 
יש לי רשימה ארוכה של סיבות לומר תודה לבורא עולם על מחלת הסוכרת. הנה כמה מהן:
 
הסוכרת גרמה לי להתפלל יותר.
הסוכרת גרמה לי להתקרב אל אשתי.
הסוכרת גרמה לי להתחשב יותר בבריאות שלי.
הסוכרת הכריחה אותי לאכול נכון ובריא.
הסוכרת עזרה לי לחפש את השם בכל מצב בחיים.
 
הרשימה עוד ארוכה, אבל מה באמת למדתי? שאנחנו חייבים ליישם את דבריו של רבי נחמן ולחיות את המשיח כבר היום. להיות שמחים ולהודות על הכל, כי זה מה שיהיה כשהוא יבוא. לדעת שכל מה שקורה איתנו, כל מה שהשם רוצה שיקרה איתנו – הכל טוב והכל לטובה. שאין שום רע כלל בעולם. אל תרימו גבה, תעשו לעצמכם רשימה ותראו על כמה דברים יש לכם לומר תודה. על כמה דברים יש לכם סיבה מדהימה להיות הכי שמחים בעולם. כן, תודה גם על הקשיים, הניסיונות והמבחנים שיש לנו בחיים – הדברים שהכי קשה לנו לקבל ולהודות עליהם. גם עליהם, אל תשכחו לומר תודה.
 
ולמרות שיש לי עוד הרבה מה ללמוד על מחלת הסוכרת והדרך עוד ארוכה, אני יודע שאני לא צועד בה לבד. זה אני, אשתי והשם, בכל צעד בדרך הזו.
 
אני לא כותב כדי להטיף למישהו מהקוראים. ממש לא. גם לא "לגייר" או "להחזיר בתשובה" אנשים. אני כותב מכיוון שיש בכל מה שאנחנו עוברים עוצמה, דברים נפלאים שאנחנו יכולים להוציא מעצמנו, ש'בימים כתיקונם' לא יוצאים החוצה עד שחלילה קורה משהו… אל תחכו שזה יקרה. את המסר אפשר להבין גם עכשיו, כשאנחנו בריאים. וגם אם רק אדם אחד יאמר תודה רבה לבורא עולם אחרי שהוא יקרא את המאמר הזה, היה לי שווה לעבור את כל מה שעברתי.