בדיוק בשבילי

רק כשהלב נפתח והמוח והנשמה
מקבלים חמצן מסוג אחר, אני מצליחה
להבין שהכל בשבילי. עד אז, שאלות
ה'למה?' לא מרפות ממני. שרון רוטר
על החלק החסר שנמצא.
 
 
אם אני בוחנת את היום שלי בכללותו, אפשר לומר שרוב הזמן אני לא מצליחה לתפוס את ההשגחה הפרטית ואת הדיוק המוחלט של הקדוש-ברוך-הוא. ברור שההבנה שלי לוקה בחסר ואני רואה רק חלק מאוד קטן מהמכלול של הדברים, ועדיין, אפילו שאני יודעת שהכל מאיתו יתברך והכל לטובה, צפות ועולות בי תחושות מעיקות בחלק ניכר מהיממה.
 
ברגעים בודדים של אמת, כשיש לי הבנה עמוקה של מציאות הבורא אני יכולה להרגיש את הדיוק. אבל בדרך כלל, כשאני בקושי ובניסיון, ההבנה מגיעה רק מאוחר יותר, בדיעבד וממרחק של זמן, כשהתמונה השלמה נפרשת לפני והרגש כבר עמום מעט ומפנה מקום לאמת להתבהר.
 
כך יוצא שאני מתעצבנת, מתלוננת, מתמסכנת, נלחצת, טרודה, דואגת ומרגישה תחושה גדולה של קורבנות (וזאת רק רשימה חלקית בהחלט).
 
מאמרים נוספים בנושא:
בוקר לא רע, אחרי הכל
מאחורי הקלעים של "כיף להתלונן"
החלק החסר
 
בזמן לימוד תורה, בעיקר של חסידות, כשהלב שלי נפתח והמוח והנשמה מקבלים פתאום חמצן מסוג אחר, אני בטוחה שכל מה שקורה לי, בלי יוצא מן הכלל, זה ממש מה שצריך לקרות לי. תבינו, אני אדם שמעריץ יעילות, לכן התובנה שמכל אינטראקציה ביומיומיים שלי היא שאני יכולה ואמורה לגדול ולהתפתח, ושהכל נשלח אלי במיוחד כדי להאיר לי משהו או לעזור לי להתגבר ולעלות במדרגות המידות, קוסמת לי במיוחד.
 
זה לא סתם!!! שום דבר פה לא קרה בטעות. ל-ה-כ-ל יש משמעות. ואם פספסתי? זה יחזור בפעם אחרת בצורה קצת שונה עד שאצליח לאחוז בו ולהתגבר.
 
ברור, שכאשר בעלי מעיר לי על נקודה כואבת, או ששוב הוא שואל אותי "למה?"…. (אתם גם יכולים למלא את החסר): "הלבשת את הילד בוורוד? קנית שוב שקיות קטנות מדי לפח? משתמשים פה בהרבה כוסות של חד פעמי בבית הזה?" – אני נאלמת דום אבל צורחת מבפנים. לכי תסבירי לו למה. ברור שלכל דבר יש תשובה טובה, אבל כל מה שאני רוצה זה לשאול אותו למה הוא בכלל שואל אותי למה? מה, אני לא עושה מספיק? או שמא זה לא מספיק טוב בעיניו?
 
אבל לרגעים נדירים שבהם אני לא חושבת עליו ועלי כעל משהו נפרד, או שכאילו הוא חס ושלום נגדי, ברגעים שאני זוכרת שהוא אוהב אותי ורוצה רק בטובתי, אז אני יכולה להוריד את ההשגה שלמדתי ולזכור שהוא בעצם נשלח אלי מהבורא, כמו איזה נביא כדי להאיר ולא להעיר.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
רק מילה אחת!
תודה, אבא!
עושים מסיבה מהתודה
 
כשאני מצליחה לנטרל לרגע את העומס הרגשי, אני מבינה שהקול שלו זה בעצם גם הקול שלי, הפנימי. שכל מה שהוא אמר זה בעצם מה שאני אמרתי לעצמי בשקט בליבי, אבל לשמוע את זה בקול רם ממשיהו אחר שאכפת לי ממנו, כך מתברר, זה כמעט בלתי נסבל.
 
זה בעצם האגו שלי שנפגע כששוב התברר לי שאני לא מושלמת ושאני לא שולטת על הכל בדיוק המרבי שהייתי רוצה. ההבנה הזאת מחזירה אותי לקדוש-ברוך-הוא ואני מתפללת אליו לעזרה, משתדלת להרפות ולהישען על אבי שבשמים ומרגישה הקלה עצומה.
 
המצב הזה מביא אותי מיד לתודעה רחבה של תודה. ובאמת, בזמן האחרון אני משתדלת לומר תודה על כל דבר, בלי יוצא מן הכלל, ועל כל מה שקורה לי. לפעמים אני נשמעת לעצמי אובססיבית משהו, אבל תאמינו או לא תודעת ההודיה והתודה הזו, שלפעמים היא כנה אך לעיתים גם מזויפת ומולבשת בכוח על המציאות שלי, עוזרת לי להשתחרר ולהיות קלילה יותר.
 
כשאני מודה ברגעים שטוב לי, אני מזכירה לעצמי שזה לא כוחי ועוצם ידי שהטיבו איתי. וכשקשה לי, אני משחררת מעט מהמתח ומהרגש השלילי על ידי שאני משליכה את הכל על השם ומזכירה לעצמי את הדיוק וההשגחה הפרטית. כך נפתח מעט מרווח בין הסיטואציה לרגש הנלווה, מה שעוזר להתבונן בדברים ממעט מרחק וביתר תבונה ודעת.
 
אני ממש מרגישה שהזמן שעשיתי בצעידה איטית אך עיקשת, בדרך של התשובה, מחזק לי את שרירי האמונה. אי אפשר למדוד את זה אבל אפשר רק להרגיש. כי פתאום, בלי ששמתי לב, אני חיה ונושמת את הקדוש-ברוך-הוא בבחינת "שיוויתי השם לנגדי תמיד" וש"קרבת השם לי טוב". אני יודעת שזה רק הקצה של תחילתה של הבנה, אבל יש לי תקווה שאם עכשיו זה טוב אז הולך להיות עוד יותר טוב.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com