בחזרה לנקודת ההתחלה

איך זה יכול להיות? איך הכל נעלם
תוך חמש דקות, מהרגע בו עליתי על
המטוס ללונדון? שאלתי את עצמי
כשאני עומדת שוב בנקודת ההתחלה.
 
 
כל כך פחדתי מהנסיעה 'חזרה' ללונדון. וזה קרה מהרגע שהבנתי שאני צריכה לנסוע. אחותי הצעירה התחתנה. זה היה האירוע היחיד בו הסכמתי לעזוב, זמנית כמובן, את ארץ ישראל עם בנותיי.
 
פחדתי לחזור כי ידעתי מה מחכה לי שם – מכוניות גדולות, בתים מעוצבים, חנויות וקניות בשפע, תרבות בה 'לעשות' היא הדבר היחיד שנחשב, ו'להיות' הוא דבר שמשום מה מזלזלים בו, אפילו לא נחשב.
 
יש לי אישיות מאוד מחוררת, אני אוספת כל תחושה או רטט בסביבה בה אני נמצאת, וזה באמת יכול להשפיע עלי. בישראל, זאת דווקא תכונה טובה, אפילו המועדפת עלי, כי אני קולטת הרבה דברים טובים, קדושים, ובהחלט מועילים.
 
אבל ידעתי שאנגליה תהיה אתגר ענק בשבילי.
 
אפילו כשירדתי מהמטוס בשדה התעופה לוטון שבלונדון, יכולתי להרגיש שאלוקים כאילו  התרחק, ואני הפכתי קודרת. תחושה של ניגוד מוחלט למציאות הערה שלי. ההרגשה הזו התעצמה במשך השבוע בו שהיתי בלונדון.
 
בימים הראשונים ניסיתי לקום מוקדם, להמשיך עם שעת ההתבודדות שלי, לדבר עם השם, אבל זה היה כמו לדבר עם חמישים שקים של צמר גפן. כי בישראל, ידעתי שהשם שם, מקשיב. ובלונדון, לא הצלחתי להרגיש את זה.
 
ביום השלישי או הרביעי, התחלתי להתייאש קצת מהניתוק שהרגשתי מבחינה רוחנית. וככל שהרגשת הניתוק התגברה, היה לי אפילו קשה לקיים את המצוות. פתאום, שכחתי לברך אחרי האוכל. פתאום, היה לי קשה למנוע מהילדות שלי לצפות בכל מיני תוכניות ששודרו מחמישה מסכים שונים בבית בו התארחנו. פתאום, לא יכולתי לעצור את הדוד הזה והדוד הוא מהנשיקות הדביקות והדודיות-משהו, דברים שניסיתי להימנע מהם במשך שנים.
 
אלא ששני דברים החזיקו אותי: הראשון, במשך חודשים התפללתי לבורא עולם שישמור את הילדות שלי בנסיעה הזו מכל ההשפעות והחשיפות בארץ זרה להן, והרגשתי שזה מה שקרה. והדבר השני, ניסיתי, בכל דרך, לא לנסוע, אפילו פניתי לרב שלי בעניין לקבל היתר כלשהו, אבל זה לא מה שקרה. הרב בירך והדריך אותי בכמה דברים, בעיקר בעניין הילדות. נראה שהן עברו את המסע הזה בשלום.
 
אבל אני? אני מרגישה שכאילו חלק מהנשמה שלי נשאר במטוס ואין לי מושג איך אחזיר אותו.
 
במשך שבוע הרגשתי שאני מדברת לשום דבר. במשך שבוע, לא דיברתי על השם או על אמונה. לא היו לי מילים לומר, וגם לא אוזניים שישמעו אותן. במשך שבוע, חשבתי שקיום מצוות זה לא הדבר העיקרי, שכל המאמצים שלי ליצירת קשר טוב יותר עם השם חסרי חשיבות, ללא כל טעם. שאני מבזבזת את חיי בתפילות במקום להשיג איזה מקום עבודה טוב, לעשות משהו עם עצמי.
 
אתמול, נסעתי לירושלים וניסיתי 'להיטהר' מכל החוויה המטרידה הזו של לונדון. לא הלכתי לכותל או לשום מקום קדוש. הייתי כל כך רחוקה מזה. אבל הלכתי לשוק מחנה יהודה, קניתי בייגלה וכוס מיץ רימונים טבעי. נכון, זה לא הרבה, אבל כשהתקציב קצת לחוץ, בעיקר לאחרונה, זה לוקסוס חסר תקדים…
 
כל כך שמחתי רק מההרגשה של להיות כאן שוב, בין יהודים שיודעים שאלוקים הוא אמיתי, שהעבודה היא רק אמצעי, שיש דברים הרבה יותר חשובים בחיים מלהרוויח כל הזמן ולבזבז את מה שאתה מרוויח. אלא שאז, אחרי השעה האופורית, הרגשתי שאני לא בטוחה.
 
כי מה אני עושה עם החיים שלי? מה התפילות שלי באמת משיגות? איך יכול להיות שלא הצלחתי לשמור על הקשר שלי עם השם כשהייתי בלונדון? אולי אני משלה את עצמי עם כל הדיבורים האלה על אלוקים, שאני מחכה לו שהוא יעזור לי להגיע לדרך הנכונה?
 
אולי, עדיף שאזרוק את כל העקרונות שלי מהחלון, אתחבר שוב לאינטרנט ואשיג עבודה שתעזור קצת לאוברדרפט?
 
אולי, אולי, אולי…
 
הרגשתי מאוד אומללה. אז עשיתי את מה שאני עושה בדרך כלל במצבים האלה. התקשרתי לבעלי. גם לבעלי היה שבוע קשה כשהיינו באנגליה. אביו נפטר בפתאומיות יומיים לפני שאחותי התחתנה והוא ישב 'שבעה' עם המשפחה שלו בליברפול.
 
מוזר, כי המצב שלו היה הרבה יותר טוב משלי, אם כי הרבה יותר טראגי. כשאנשים נפטרים זה באמת מכה את אלה שנשארים מאחור. כי אותם אנשים מתחילים פתאום לשאול הרבה שאלות (כי הם בקושי טיפחו את הרוחניות שלהם). עלו הרבה שאלות של להבין את התכלית, ומה הטעם של כל החיים האלה אם הם נגמרים בקבר?
 
שאלות אלה מובילות באופן טבעי לשיחות על אלוקים ואמונה. אז, ברוך השם, בעלי חזר הביתה כשהנשמה שלו הרבה יותר שלמה וללא פגע, אם כי קצת מוכה.
 
סיפרתי לו מה אני מרגישה, שאני לבד, שאין כל טעם למה שאני עושה, תוהה ומתבלבלת מכל המאמצים הרוחניים שהשקעתי בחמש השנים האחרונות. מכל שעות ההתבודדות, מכל המאמצים לשנות מידות נפש, תכונות. על הקשיים שהתגברתי כדי ללבוש בגדים צנועים, לנהוג בצניעות, ולהעיף את כל העבר שלי מהבית. ובעיקר, סיפרתי לו שהרגשתי שהשבוע הבודד הזה בלונדון פשוט מוטט את הכל. שחזרתי לנקודת ההתחלה. ושאני מטיילת קצת בירושלים ותוהה מה לכל הרוחות אני מתכוונת לעשות עם החיים שלי…
 
"אין לנו מושג מה התפילות שלנו משיגות", הוא אמר לי. "ללא ספק, בנית ארמונות רוחניים בשנים האחרונות".
 
לא השתכנעתי. אם זה באמת כך, אז איך הכל נעלם תוך חמש דקות, מהרגע בו עליתי על המטוס ללונדון?
 
"אנחנו לא יכולים לראות את זה מכאן, אבל היא עושה שינויים גדולים. באמת".
 
אני מקווה. אני עדיין לא משוכנעת ב-100%.
 
היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. קצת יותר 'מחוברת' מאתמול. אבל החור, המקום בו הייתה האמונה שלי, עדיין גדול. אני מרגישה כל כך רחוקה מהשם ברגע זה. אני מרגישה שעבדתי כל כך קשה להתקרב אליו בשנים האחרונות, אבל עכשיו נפגשתי עם 'הנחש הלונדוני' ונשלחתי לנקודת ההתחלה.
 
אלוקים, בבקשה רחם עלי, תן לי את הסולם שאני צריכה לטפס עליו אליך. אלוקים, בבקשה עזור לי להתקרב אליך שוב. ועל הדרך, אבא רחמן, עזור בבקשה לכל מי שנמצא בגלות וגם להם תן את הסולם הזה.