בחרנו לחיות

הטילים ממשיכים לעוף בשמי ישראל,
אבל החלטנו להרכיב את המשקפיים
הנכונות ולעשות את הבחירה הכי נכונה
בימים האלה – בחרנו לחיות!
 
 
בהתחלה זה היה מלא פחד וחרדה. שמעו את האזעקה הראשונה, והשתתקנו. ממש כך. אחרי כמה רגעים זינקנו אל הילדים ומשם לחדר המדרגות.
 
היום, למעלה מעשרה ימים אחרי שמבצע "צוק איתן" יצא לדרך, כשקול האזעקה נשמע שוב ושוב, צפירות עולות ויורדות, כשה"צבע האדום" תמיד ברקע – ביום ובלילה, ואין לנו מושג איך ומתי כל זה ייגמר, אבל כמו כולם – מקווים רק לטוב, בעזרת השם.
 
היום, למעלה מעשרה ימים אחרי שנשמעה הצפירה העולה ויורדת הראשונה, שאחריה באו עוד רבות, משהו בנו השתנה. אנחנו כבר לא קופצים מתוך בהלה לנוכח האזעקה. ולא שהפכנו חלילה שאננים, אלא שהיום אנו מגלים יותר שליטה בעצמנו ואפילו מצליחים להוציא כמה בדיחות בזמן המלחיץ הזה.
 
הילדים חזרו לישון במיטות שלהם ואנחנו עושים גיחות לקניות מהירות וזריזות של לחם וחלב. וגם כשהאזעקה תפסה אותנו ברחוב באחת הפעמים שיצאנו החוצה, לא איבדנו עשתונות.
 
מאמרים נוספים בנושא:
בין הטילים לשעון
איתנים כצוקים
מיומנה של אשקלונית
 
ישבתי וחשבתי על זה בין האזעקות והריצות למרחב המוגן, מה קרה? מה השתנה? בימים הראשונים של המלחמה הדבר היחיד שהיה לנו בראש לאן אפשר לברוח! מי יהיה מוכן לארח אותנו בהרכב מלא, ואיך ננצל את ימי החופשה המשפחתיים שקיבלנו כשעדיין לימודי הקיץ בעיצומם? כל אזעקה, נפילה ויירוט של הטילים שהגיעו מעזה זכו לתשומת לב מלאה, לשיתוף מלא עם בני המשפחה והחברים.
 
אדישים לא הפכנו, זה עדיין מפחיד ומקפיץ. אבל נראה לי שפיתחנו סוג של מסוגלות מסוימת למצב. הקב"ה נטע בנו בני האדם כוחות נפש אדירים, ופתאום, בזמן לחץ ומצוקה אנחנו מגלים אותם.
 
כוח ההישרדות? הרצון לחיות?
 
אם הייתם אומרים לי, עוד כשהיה שקט וטיילנו לנו בפארק, שבשבועיים הקרובים אנחנו עומדים לחיות תחת אזעקות ונפילות בלתי צפויות ובלתי פוסקות, להיות בסגר 24/7 כל המשפחה בבית, הייתי פותחת זוג עיניים גדולות ומכריזה בקול גדול: "א-י-ן ס-י-כ-ו-י-!!! לא נשרוד את זה!" אבל היום, במבט לאחור, עשינו ואנחנו עדיין עושים את זה. נכון, בלית ברירה אבל עם טונות של עזרה משמים.
 
אם בימים הראשונים חששנו ולא ידענו מה עושים ואיך מעסיקים את הילדים, ומה אנחנו – המבוגרים שבחבורה, עושים ואיך יוצאים קצת החוצה לנשום אוויר, היום כבר לא תשמעו את זה מאיתנו. ולא, שלא תבינו לא נכון, זה לא שאנחנו לא צריכים את זה, פשוט למדנו להסתגל למצב. למדנו להתאוורר עם כוס קפה ביד ולשחק עם הילדים, או סתם כך לשבת (בין אזעקה לאזעקה) על הספה עם הילדים.
 
זה מדהים. היכולת שלנו לתפקד בזמן לחץ או חוסר ברירה, להיות מסוגלים להשתנות, 'לכופף' את עצמנו לצורך השעה והנתונים בשטח, להתגמש, להשתנות, לחפש פתרונות – היא דבר מדהים שהבורא טבע בנו. ואם זה נכון למצב כזה, אז זה נכון לכל מצב בחיים.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
המלחמה האמיתית
ביחד, כי כולנו בני אדם
אמונה ואחדות
 
יש לנו הזדמנות ללמוד ולגדול. להוסיף כלי חדש לארגז הכלים הפרטי שלנו, לחיים בעולם הזה, ואפילו למצבים מהסוג הזה. וזה מוסיף לנו אמונה בעצמנו, באלוקים ששומר עלינו, בצדיקים הקדושים שיהיו לצדנו, בבני משפחתנו, בעם ישראל – שהיום יותר תמיד הוא משפחה אחת גדולה! בתפילות הרבות על החיילים שעושים מלאכת קודש, בהבנת המצב, באהבה וברצון (עד כמה שאפשר) להעביר את הימים האלה בדרך שהכי תתרום ותעזור לכולנו.
 
היום, כשאני כותבת את השורות האלה, זה עדיין לא נגמר. האזעקות עדיין נשמעות ברקע, הטילים נופלים, הבומים נשמעים היטב, אבל אנחנו גם עדים לניסים אדירים! מעל אלף טילים נורו עלינו, וברוך השם, הנזק העצום שהיה אמור להיגרם לפי התוכניות של החמאס לא קרה, תודה לא-ל. כן, יש לנו פצועים – שמכאן אני ביחד עם ברסלב ישראל מאחלים להם רפואה שלמה, ואיבדנו אדם יקר שהלך לשמח חיילים, דרור חנין הי"ד וחיילים יקרים שמסרו את הנפש שלהם כדי להגן עלינו.
 
מדובר בטילים הרסניים מאוד, אבל בורא עולם שומר עלינו, שומר על השליחים היקרים שלו שנמצאים בשטח. יש לנו שמירה מיוחדת ואנחנו צריכים לשים כל מבטחנו בו, כי "הבוטח בה' חסד יסובבנו" כפי שאומר נעים זמירות ישראל, דוד המלך ע"ה.
 
אנחנו, שלצערנו חיים לצד אויבים שכל רצונם הוא למחוק חלילה את ישראל מהמפה, פסוקי התהלים שגורים היטב בפינו, אך גם צריכים להבין את מה שאנחנו אומרים כל הזמן, את המילים הקדושות של דוד המלך. היה מי שאמר ש"צוק איתן" זה כנגד פרק צ"א בספר התהלים: "…ה' מחסי ומצודתי אלוקי אבטח בו, כי הוא יצילך (ממה?) מפח יקוש, מדבר הוות, מפחד בלילה, מחץ יעוף יומם, מדבר באפל, מקטב ישוד צהריים. יפול מצדך אלף ורבבה מימנך אליך לא יגש"! (חלק מהפסוקים של מזמור זה).
 
אתם מבינים? פשוט מדהים הפירוט הזה. אם השם לא ישמור עיר, שווא שקד שומר!
 
ואולי זה המסר שאנחנו צריכים להרגיש ולהעביר הלאה, לחזק את כל מי שרק אפשר – שיש לנו את הכוח, שיש לנו את היכולת להתמודד. יש לנו קבלות! ועם עובדות לא מתווכחים. לכן לא נישבר ובטח שלא נתייאש! אלא רק נגדל ונצמח ברוחניות שלנו מהמצב הזה שנכפה עלינו. והכי חשוב, נתאחד!
 
כי האחדות, היא מילת המפתח להצלחה שלנו – בעורף ובחזית, את זה אסור לנו לשכוח! לחיות, זאת הבחירה שלנו תמיד!
 
 
* * *
טליה לוי ( B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com