בין הטילים והשעון

החיים בצל הטילים שעפים מעל
הראש מאוד מחושבים. יש מספיק
זמן להתקלח? להגיע למרחב המוגן?
ואולי בכלל כדאי לישון עם הבגדים?
מילים של אמא מהדרום.
 
 
"צוק איתן" זה השם החדש.
 
כן, שוב מבצע צבאי בעזה, אח נוסף ל"עמוד ענן" ו"עופרת יצוקה".
 
ומה זה אומר לי, בתור תושבת הדרום שגרה פחות מ-40 ק"מ מעזה? כן, קרובה מאוד.
 
אני רוצה לשתף אתכם, את מי שגר קצת רחוק משם, למרות שליבי אומר לי שזה עניין של זמן. אתם יודעים – המרחק וטווח הטילים, לצערנו.
 
אני זוכרת כשראינו את עובדי העיירה מתקינים את צופרי האזעקה בשכונה, הבטנו בהם בתמיהה, 'מה הם עושים?' שאלנו כולם.
 
"מה זה? מחדשים את מערכת הכריזה המודיעה על כניסת השבת?" שאל מישהו בשיא התמימות. אבל מהר מאוד התגלתה האמת המפחידה. לא, זאת מערכת כריזה של אזעקות לזמן מלחמה!
 
מאמרים נוספים בנושא
המלחמה  האמיתית
מיומנה של  אשקלונית
שדרות, בלב שלי?!
מרגישים את המלחמה
 
וככל שעברו הימים, מאז הותקנו המערכות הללו, נראו בשטח יותר ויותר אנשי פיקוד העורף. בהמשך, הגיעו ההנחיות בתיבות הדואר – כל כמה זמן יש להגיע למרחב המוגן, כמה קילומטרים מרחק מעזה… ובלי ששמנו לב, ממש כך, בעל כורחנו הצטרפנו למעגל.
 
פתאום למדנו להכיר את הישובים בסביבה ולאיזה מועצה אזורית שייכים. למדנו גם לחשב מרחק לפי הגדרה אזורית. את הנפילה בשדה הפתוח באזור אשכול, שנמצא במרחק דקות ספורות מאתנו.
 
למדנו גם להבדיל בין קולות של התנפצות טילים וקולת של יירוט כיפת הברזל.
 
ולמדנו, לצערי הרב, להתמודד עם אנשים קרובים שנהרגו מפגיעת טיל ישירה (במבצע "עמוד ענן") אותם ליווינו בדרכם האחרונה כשהלב בוכה בדמעות של דם, ה' ייקום דמם.
 
ולמדנו גם, תודה לא-ל, איך לחזור לשגרה אחרי אותו עמוד ענן.
 
שנה ושמונה חודשים עברו, החלמנו מעט מהטראומות, למדנו לדבר ו'להוציא החוצה' מושגים שיושבים על הלב ומכבידים עליו, כמו פחד, מלחמה ואויבים. למדנו לדבר אמונה בשפה של הילדים.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
במקום שהשכל נגמר
הקרב  האחרון
ביחד, כי כולנו בני אדם
 
ודווקא עכשיו, אחרי שהמצב נרגע ואולי נשכח מעט, שמענו אותה שוב אתמול…
 
עולה ויורדת, ושוב פעם עולה ויורדת, האזעקה שמחסירה פעימה בלב וצורמת כל כך באוזן.
 
ושוב, באופן רשמי, הצטרפנו לישובים מוכי הטילים והרקטות בדרום.
 
בפעם הראשונה שהיא נשמעה, זה היה בשעות הערב המאוחרות. היא העירה את הילדים שישנו במיטת את שנת הלילה שלהם, ובנוסף את הטראומות והפחדים מ"עמוד ענן".
 
קיווינו שהיא תהיה יחידה, ומה שנשמע בפעם הבאה יהיה קול שופרו של משיח, והלילה יהיה שקט ונעים…
 
אבל לאלוקים תכנון אחרת. מהר מאוד המכשירים הניידים צפצפו ובכל המדיות קיבלנו מסר ברור: "מצב חירום! אין לימודים! להישאר בקרבת מרחב מוגן!"
 
שתבינו, זה החופש הגדול, אבל לא החופש שאתם מכירים. זה לא חופש שהולכים לקייטנה, לטיולים, לבריכה וסתם לשבת על איזה ספסל בפארק הירוק עם הציפורים המצייצות. הרחובות ריקים. כל רעש מקפיץ כל גרירת כיסא, רכב שחונה, אמבולנס בפעולה, כולם נדרכים והילדים נכנסים להיסטריה.
 
"אמא! אזעקה!"
 
הם צמודים אלינו ולא מוכנים לעזוב את החדר. ליד אבא ואמא הכי בטוח.
 
"בואו נשחק קצת" אני מציעה, אבל הם חוששים ומפחדים "ואם תהיה אזעקה, איך נשמע אותה?"
 
החיים באזור שלנו מאוד מחושבים. צריך לחשב כל פעולה – נספיק להגיע למרחב המוגן? יש מספיק זמן להתקלח, להתלבש, אולי כדאי לישון עם בגדים? ממילא מקפיצים אותנו באמצע הלילה…
 
חדר השינה שלנו, ההורים, הופך לחדר מצב חירום, הילדים לא רוצים לישון לבד. ולא שהחדר שלהם נמצא בצד השני של הרחוב, אלא רק בצד השני של הקיר. הטראומות מהפעמים הקודמות עולות וצפות, ובעיקר מפחידות. הם נזכרים בחברים היקרים שאיבדנו במבצע הקודם, את הילדים שלהם שלומדים איתם, את הפגיעה והכאב.
 
ואנחנו המבוגרים לא חוששים? בוודאי שכן. הוא קיים, אומנם בשקט, אך מנסים להתעלם ממנו. לא באמת, רק כלפי חוץ. הילדים התמימים שואלים בקול 'ואם הפעם זה יפגע בבית שלנו? ומה יקרה? ואיך נעשה?"
 
ואז מגיעה הבקשה הגדולה, "אמא, בואי נלך מכאן!"
 
לאן? ריבונו של עולם. זה לא פשוט לארוז משפחה שלמה וללכת, לעזוב הכל מאחור, ובכלל, אצל מי נתארח?
 
אווירה, זה הדבר היחיד שאני באמת יכולה לעשות בשביל הילדים שלי. להפחית את המתח והדאגה שבתוכי, לנסות לשדר רוגע, אמונה ואמת. על מה שקורה בחוץ אני לא יכולה להשפיע. המקום שאני באמת יכולה להשפיע בו הוא בתוכי פנימה.
 
לקבל באהבה ובשמחה, לפחות לנסות, להיות נוכחת ומתמסרת למרות המלחמה שבחוץ, למרות המתח ואי הוודאות. ובעיקר, לקבל החלטה.
 
החלטה לעבור את הימים הבאים בצורה הכי רגועה, ליהנות מהביחד, להתקרב ולהיות דוגמה אישית. והכי חשוב, להעניק חיבוק משפחתי ענק.
 
אנחנו מקווים רק לבשורות טובות, מאחלים שכולנו נעבור את הימים האלה בשלום, והמון הצלחה לכוחות הביטחון שעושים את מלאכתם הקדושה – שהשם ישמור אותם מכל משמר ואת כל עם ישראל, אמן.