האהבה לאוכל

רגע, מה פתאום כל דבר הופך
להתמכרות? אלכוהול, סמים, קניות,
ועכשיו גם אוכל? אז זהו, שבתוכנית
הזאת אתה מגלה דברים שלא ידעת,
ובעיקר את הכוח שמלווה אותך
בכל רגע.

לא מזמן, בעלי ואני בורכנו בילד נוסף – ילדה קטנה וחמודה, ואנו כבר בני 41. בזמן ההיריון עשיתי כל מיני חישובים בראשי, כשאחד מהם היה: בני כמה נהיה כשהילדה הזו תסיים את לימודיה בתיכון? התשובה הייתה ברורה, אנחנו כבר נתבגר מאוד, והמסקנה היוצאת מתשובה זו הייתה עוד יותר ברורה – אני צריכה לשמור על הבריאות שלי ולמצוא דרך להישאר בריאה. ואני לא מדברת על דיאטה שבסופה אצליח לדחוס את עצמי לבגד-ים, אני צריכה לשנות את סגנון חיי לטווח הארוך וכך גם להימנע מהמחלות שמתרוצצות אצלנו במשפחה: מחלות לב, לחץ דם גבוה, סכרת וסרטן.

אז מה זה אומר? שאני צריכה לרדת במשקל ולשמור על זה!

במשך שלושה חודשים אני מנסה לשנות את מערכת היחסים שלי עם האוכל. אף פעם לא ניסיתי לעשות משהו כל כך שונה וכל כך מובנה. היה זה מאבק רוחני אמיתי שגרם לי להבין כמה נקודות חשובות:

* כאשר אתה עושה החלטות בריאות וחינוכיות בכל הנוגע לאוכל, אז דע שאתה יכול לרדת במשקל וגם ליהנות מאוכל טעים וטוב. זה לא קשה כמו שחשבתי ברוב הפעמים, אבל כשזה נעשה קשה, זה אומר שמדובר במאבק רוחני גדול ובלתי תלוי.

* כיום, אכילה קצת יותר מן הרגיל, אצל בעלי ואצלי מציינת איזשהו מאורע, משהו חגיגי. אולם בעבר, פרקנו את התאווה הזו עם בקבוק יין. החלפנו את האוכל באלכוהול, ובהתחלה, כל זמן שהיד הייתה על הדופק ושתינו מעט רק לשם ההנאה ולא לשם השכרות חלילה, אז זה היה דבר טוב, עד שכמובן, זה הפך לדבר רע! להרשות לעצמנו בקבוק יין עם ארוחה טובה נראה משהו לא מזיק, אבל זה כן יכול להזיק, בעוד שלהיות אנשים כבדי משקל לא נראה לנו מזיק. מצחיק. הרי אין שום מצווה שמתירה לנו להתעלל בגוף שלנו. כשאני אוכלת כדי להירגע אני מנסה להשלים כפשוטו ובאופן מטפורי חלל ריק בתוכי. אם זה לא יין, אז זה אוכל. אבל אם זה לא אוכל, אז מה כן?

* מאז שאני עושה קצת תרגילים בשליטה עצמית (קצת מתיחות, אוכלת דגנים ומעט ירקות) גיליתי שיש פעמים בהן אני נמצאת בחרדה או שאני נתפסת במין דחפים לא ברורים ואז? אני יוצאת לקניות. נראה לי, כביכול, שבגלל שאני לא יכולה לשתות כוס יין או ליהנות מאוכל כדי להשתחרר אז עכשיו אני צריכה למלא את החלל הריק שבביתי עם כל מיני דברים וחפצים, ועוד דברים ועוד חפצים… כאילו אם גנבת מהיצר הרע את אחד מכלי הנשק שלו, הדבר הכריח אותו לבחור בנשק אחר נגדך. חשבון כרטיס האשראי שלי יעיד על כך.

* ההסתכלות על מה שאני אוכלת גרם לי להסתכל על מה שאנשים אחרים אוכלים. אני קצת אובססיבית. כמובן שזאת יריית כדור אש בטוחה להגיע למצב של בדידות עם התואר ‘האישה המתועבת מכל’. היצר הרע רוצה שאעמיד פנים כאילו אני אלוקים ושאעניק מ"חכמתי" הלא קרואה לכל הקרובים והיקרים לי. כמובן שזה דבר נורא ואיום לעשות. וכמו שפתגם עתיק אומר: ‘שמור את העיניים שלך בצלחת שלך’… אז מי אני לכל הרוחות שאפריע?

* התוכנית בה אני משתמשת לצורך העניין מאפשרת לי יום חופשי מהתוכנית ומהכושר הגופני שאני צריכה לעשות. מעין ‘שבת’ באמצע השבוע. זה באמת עזר לי להישאר בתוכנית ולא לנשור תוך דקות ספורות ממנה. יש רגעים שאתה רוצה לעצור ולחשוב על משהו אחר. אנחנו לא יכולים כל הזמן ללכת וללכת וללכת. ואנחנו גם לא יכולים להיות מושלמים. רק השם מושלם. אז במשך השבוע, כשאני רוצה לקפוץ עם הרכב לחנות ההמבורגר האהובה עלי, והידועה לשמצה מבחינתי, אז אני עושה את זה ולו רק כדי להסיח את דעתי מהלחץ. אני יודעת שיש לי אפשרות ללכת לשם ביום החופשי שהתוכנית מעניקה לי בלי להרגיש אשמה.

* היום החופשי שהתוכנית מאפשרת, חשף בפניי דפוס התנהגות מוזרה שעזר להתמקד בנושא האוכל, ודי בכנות. למשל, למה אני צריכה לגרוס קופסה של דגנים בארוחת בוקר? ברור שאפשר לעשות את זה ביום החופשי. אבל אני עדיין מרגישה נורא ואיום עם עצמי. ומצד שני – איזו דוגמא אני נותנת לילדים שלי?

* דבר נוסף שהבנתי, שביום החופשי לא פעם אכלתי כמות הרבה יותר קטנה מזו שמוצעת לי בימים של התוכנית. זאת הייתה הפתעה נחמדה שגיליתי על עצמי. וכאשר יש לי רשות לאכול מה שאני רוצה, ואני באמת רגועה, אני לא אוכלת שום דבר עד לשעה אחת בצהריים.

* הורדת משקל בצורה חכמה היא כמו פתיחת תוכנית חיסכון של אלפי שקלים, שקל אחרי שקל. ליצר הרע יש אינספור הזדמנויות להפיל אותנו לתאוות האכילה: מה שאנו בוחרים לאכול, כמה אנו בוחרים לאכול, כמה מהר אנחנו בוחרים לאכול, היכן נבחר לאכול, באיזו תדירות אנחנו בוחרים לאכול, כמה אנחנו מעמיסים על המזלג ובאיזו מהירות אנו לועסים את זה. זה שדה מוקשים. כל החלטה טובה היא כמו שקל נוסף לתוכנית החיסכון הזו, אבל יכולה ללכת לאיבוד במהירות הבזק, הרבה יותר מהר ממה שחסכנו אותה אם ההחלטה לא נכונה. ושלא כמו סמים ואלכוהול, אוכל זה משהו שאנחנו צריכים.

לא מזמן פגשתי בגן המשחקים את ג’ולי, חברה שלא ראיתי כבר זמן רב. בפעם האחרונה שראיתי אותה, לפני שלוש או ארבע שנים, היו עליה עוד כמה עשרות קילוגרמים. לא כמו שהיא נראית עכשיו. לאט אבל בטוח, היא ירדה במשקל, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, ועכשיו היא נראית מאוד בריאה ואפילו נראית הרבה יותר שמחה מהפעם האחרונה שראיתי אותה. אמרתי לה שהיא נראית נהדר ושאני מאוד גאה בה, אני הרי יודעת כמה החלטות טובות צריך לקבל כדי להוריד קילוגרם אחד. ג’ולי אמרה לי: "הצטרפתי לקבוצת תמיכה לאכלנים (כך היא תיארה את זה) אז זה לא קשה, זאת האמת. הורדתי את כל הלחץ הזה מעלי".

כל כך הופתעתי מהתשובה שלה. היה לה את האומץ לומר זאת בחדר מלא אנשים שאולי לא הבינו, ואולי גם בפני כאלה שנוהגים לשפוט את הזולת. והיא הראתה עד כמה היא חכמה וענווה.

איך, אתם שואלים? בסדנה בה היא השתתפה, הדרך להורדת משקל לוותה באמצעות תוכנית 12 הצעדים. אחד מ-12 הצעדים הוא להודות שאתה חסר כוח מול ההתמכרות שלך. דבר שמוביל אותך להכנעה המתוקה בפני השם ולהתחבר לכוח הכי גדול שיש בכל העולם והיקום כולו – השם יתברך, ולבקש ממנו שיעזור לך. כי אי אפשר לעשות את זה בלי העזרה שלו.

אני מניחה שחלקכם יכולים לחשוב: רגע, מה פתאום כל דבר הופך להתמכרות? אלכוהול, סמים, קניות, ועכשיו גם אוכל? לא שאני לא נוטה להיתלות על המושג הזה – התמכרות – בכל עניין. תוכנית 12 הצעדים בנויה מהמון דברים שמבוססים על עקרונות התורה הקדושה.

ג’ולי חוותה וגם גילתה את האמת העומדת מאחורי כל יעד שאנו כובשים בחיינו, אמת שמייסרת אותנו לא מעט: בלי העזרה של השם אנחנו לא שווים שום דבר! אנחנו צריכים לבקש ממנו עזרה ולהפסיק לקחת את הכל על עצמנו. אנחנו צריכים לעבוד בצורה חכמה, לא קשה. אנחנו צריכים לזכור להזמין את השם לכל צעד בחיינו, ולתת לו את הקרדיט שמגיע לו. לומר תודה.

הרגע בו שמעתי את ג’ולי אומרת את זה היה מלא עוצמה בשבילי. כמובן שהשם שם אותה שם מהסיבות שהוא מצא לנכון לשים אותה שם, כך אני מאמינה. באמצע השיגעון והאנרגיות שמצריכות לגדל שני ילדים ועוד בגילי, השם שם אותי, בו זמנית, מול ההתמודדות עם שינוי סגנון חיי, שינוי גדול מאוד שהוביל אותי ללחצים ולא פעם לכמעט נפילות. כשפגשתי את ג’ולי, הוא בעצם הזכיר לי שאני צריכה את העזרה שלו. שאני צריכה לבקש ממנו. רק השם יכול למלא את הריקנות שאני מנסה למלא עם האוכל והמציאות שאני לא מפסיקה לקנות.

ואתם יודעים מה? אני לא צריכה וגם לא יכולה לעשות את זה לבד.