האורח, הוא כבר כאן

לא, שלא תבינו, זה לא שלא חפצתי בו,

זה לא שרציתי להתחמק, אבל חשתי שאני

לא מוכנה בעליל לביקורו וידעתי שהוא לא

יהיה מרוצה ממה שיתגלה לפניו.

 

 

הדפיקות שנשמעו מכיוון הכניסה לא היו חריגות במיוחד – סתם דפיקות של יום יום. אולי שכנה שצריכה שתי ביצים, אולי הדוור המביא דואר רשום, ואולי סתם איזה הלך שטעה בדרך.

 

"רק רגע!" קראתי מעם קערת העיסה הענקית אשר כמעט וטבעתי בתוכה.

 

העומד מאחורי הדלת היה מעט קצר רוח כפי הנראה, שכן כעבור מספר שניות הדפיקות חזרו ונשנו והפעם הן היו חזקות יותר, קצביות יותר.

 

"נו, כנראה שמדובר בעניין דחוף במיוחד", הסברתי לעצמי ומיהרתי לשטוף את ידי הדביקות במים ולנגבן על סינרי. ניגשתי אל הדלת, והצמדתי את עיני אל הזכוכית הקרירה של הקוקר אבל רק לרגע. במשנהו, חשתי צמרמורת עזה הפוקדת אותי.

 

זה לא יאמן! הוא, הוא בכבודו ובעצמו הגיע אלי!

 

מיהרתי להיטיב את הכיסוי על ראשי והעפתי מבט ביקורתי על סביבותיי.

 

האם אפשר להכניס אותו לכאן, אל הבית ההפוך, אשר סימני מהפיכת הבוקר עדיין ניכרים בו בבירור?

 

אבל מצד שני, איך אפשר, איך אפשר שלא להכניס אותו?

 

הרגשתי נתונה במיצר.

 

הדפיקות נשמעו בשלישית והפעם מואצות ודחופות.

 

זהו זה, ידעתי, אין מנוס.

 

בלאט ובלא חמדה, סובבתי את המפתח בחור המנעול, מנסה להרוויח עוד רגע או שניים. אולי הוא יתחרט? אולי יחליט לבוא לבקר אצלי ביום אחר? לא, שלא תבינו, זה לא שלא חפצתי בו, זה לא שרציתי להתחמק, אבל חשתי שאני לא מוכנה בעליל לביקורו וידעתי שהוא לא יהיה מרוצה ממה שיתגלה לפניו.

 

אבל ידעתי גם שאין לי על מי לכעוס כי אם על עצמי. אני היא זו שברשלנות אופיינית לא שמתי לב לתאריך. הרי בואו היה מוסכם מראש ואף רשום במקום בולט בלוח השנה התלוי במקום כבוד בטבורו של המקרר.

 

עוד אני נתונה בשרעפי, והנה, ברכת שלום לבבית נשמעת.

 

הרמתי עיני לעברו מופתעת.

 

"שששלום…" גמגמתי בחזרה במבוכה.

 

"אפשר להיכנס?" שאל-דרש בנימוס, וכבר פסע כרגיל פנימה.

 

המ…זאת אומרת… אולי, אולי תוכל לבוא פעם אחרת?" לא נעים לי במיוחד לדחות אורח כה חשוב, אך לא ינעם לי כפליים שיחזה במחדלי.

 

"אני מריח ריח של בצק", אמר-קבע כדרכו.

 

"כן, זה בצק שמרים לרוגלאך. לבעלי ולילדים. הם מאוד אוהבים את זה".

 

"יפה, יפה מאוד", אמר. ופניו מחייכות בשביעות רצון.

 

"והיכן הילדים?" עיניו סקרו את הבית, אך מבעו המשיך להיות ידידותי ואני חשתי איך אט אט רפים שרירי פני, איך אט אט יורד המתח העצום.

 

אולי, העזתי לקוות, אולי הוא בכל זאת לא יתאכזב? מי יודע? אולי הוא דווקא יהיה מרוצה, לשם שינוי?

 

"הבנים חזרו היום לחיידר", השיב בעלי. "בין הזמנים נגמר. הבנות הן עוד ישנות", הוספתי וחשתי איך לחיי בוערות כאש.

 

"הא. אני מבין". הנהן בראש השיבה שלו. "ואת אופה כבר בשעת בוקר כה מוקדמת?"

 

חשתי שמבטו מפלח ושהוא ניחש שאני, נעבך, טרם התפללתי.

 

"כן, כן". מיהרתי להתנצל את עצמי. "שלחתי את הבנים למקום תלמודם והכנתי את הבצק, כדי שיתפח. תכננתי להתפלל לאחר מכן".

 

הוא לא נראה כעוס כלל, להפתעתי הרבה.

 

"זה בסדר. זה בסדר גמור. נשים פטורות מהמצוות שהזמן גרמן, ולא בכדי…"

 

לא ידעתי לאן דו-שיח זה אמור להוביל, ובלבול מסוים עטף אותי.

 

באותו רגע, הוא שלף מחיקו מעטפה מוארכת בצבע בז' עליה נחרטו באותיות של זהב, שמי ושם משפחתי!

 

"הנה, זה בשבילה". הושיט לבעלי את המעטפה בחגיגיות, ופנה לכיוון הדלת.

 

"הי שלום, והצליחו בכל דרכיכם!" נפרד בברכה, וכבר נעלם ונגוז בחדר המדרגות. בדיוק כפי שהגיע.

 

בדרך כלל, אינני טיפוס סקרן במיוחד. היומיום השבלוני עוטף אותי מכל צדדי ומעסיק אותי די והותר. אבל היום, היום חשתי שאני עומדת לפקוע מרוב מתח.

 

מה היא מכילה, למען השם, המעטפה אותה הביא לי האורח?

 

היא נחה בידי בשקט. אצילית ומסתורית. מדגדגת את כף ידי ומותחת את עצבי.

 

מה יש כאן?

אולי הזמנה?

אולי תזכורת?

אולי נזיפה?

אולי בקשת חוב?

ואולי, פשוט ברכה לשנה טובה?

 

ניגשתי למגירת כלי הכתיבה ושלפתי ממנה סכין אלגנטית לפתיחת מעטפות (כלי לא שימושי בעליל, שקיבלנו לרגל נישואינו מדודה ברנה, ואשר לא בא לידי שימוש עד עצם היום הזה).

 

את המעטפה הזו, הרגשתי, לא נאה לקרוע סתם כך. היא מכילה מסר מיוחד. הנייר הדקיק והסגול (סגול, למה??) שהציץ מבפנים היה גם הוא מלא חן ואצילות. הוא החליק בין אצבעותיי ברשרוש קל וצופן סוד.

 

התיישבתי על כסא מזדמן, והתחלתי לקרוא בשקיקה את התוכן.

 

בתי היקרה!

 

אלול הגיע והוא נושא בכנפיו בשורה גדולה בשבילך. ימיו הם ימים המסוגלים לקרבה מיוחדת עם בורא עולם.

 

נצלי נא, בתי, את אלו הימים, הקודמים לימי הדין. התקרבי אל מלכו של עולם, התפללי אליו, יחלי לפניו!

 

אל תתני לסחף החיים להסיט אותך מסגולת החודש המופלא הזה כי הימים הללו יקרים מאוד מאוד.

 

ערכי עם עצמך חשבון נפש, שפרי את דרכיך, השתפרי והתעלי. בימים אלו את מסוגלת לפעול רבות!

 

בברכת אני לדודי, ודודי לי.

 

אלול

 

ידי רעדו מרוב התרגשות, ועיני זלגו דמעות…

 

אלול…

 

ואני חשבתי שבאת כדי לנזוף בי ולקרוא לי לסדר היום. לגלות מחדלים, ולהוכיח עד כמה אני לא בסדר.

 

אבל, לא. הגעת לפה ועודדת אותי בתפקידי כעקרת בית וכאם בישראל שאינו מובן מאליו כלל ועיקר. בביקורך הקצר עוררת אותי למציאות אדירה וייחודית שניתנה לנו, ברחמי ה' עלינו, אחת לשנה.

 

תודה לך, אלול! רציתי להודות לך לו אך ידעתי שהוא כבר נמצא הרחק, הרחק מפה, מעורר ומתריע את העם על בואו.

 

החזרתי את הדף הסגול, (הפעם הבנתי את פשר הצבע), למעטפה, וחזרתי לעיסוקי.

 

חשתי מלאת אנרגיה חיובית.

 

בודאי שאנצל את ימיך, אלול. אנצל אותם עד תום לחיזוק הקשר עם הבורא, להתעלות ולמיצוי הפוטנציאל שבי.

 

כן, בעזרת ה', לא אתן לימים (מסוגלים) אלו לחמוק ממני סתם כך. אמלא אותם בתוכן, בעשייה, בחסד. אמצא (מ' פתוחה) אותם עד תום לתשובה, לתפילה, לצדקה ולריבוי במעשים טובים!

 

אני לדודי – ודודי לי!