השער לא נעול
וגם אם בדרך המקובלת והשגרתית לא תהיה לו כניסה, תמצא דרך צדדית ועוקפת, בה יוכל להכנס...שכן כאשר יגיע, ימצא את השער פתוח!
וגם אם בדרך המקובלת והשגרתית לא
תהיה לו כניסה, תמצא דרך צדדית ועוקפת,
בה יוכל להכנס…שכן כאשר יגיע, ימצא את
השער פתוח!
גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד?! עד כסא הכבוד!! כן, עד המקום הגבוה ביותר.
כדי להבין את המושגים הללו, עלינו ללמוד מדרש מופלא ומרגש.
המלך מנשה (ממלכי יהודה בסוף תקופת הבית הראשון), נפל בשבי ביד חיילי מלך אשור. הם הביאו אותו לארצם וגזרו את דינו למוות. נתנו אותו בתוך דוד של נחושת בעל תחתית כפולה, והחלו להסיק תחתיו את האש. כיון שראה את מצבו הנואש, התחיל להתפלל אל כל האלילים והפסילים שהכיר. לא היתה עבודה זרה שלא פנה אליה לעזרה, וכמובן, אין קול וקשב והאש ממשיכה לבעור.
נזכר מנשה שאביו (המלך חזקיהו) לימד אותו בילדותו את הפסוק "בצר לך ומצאוך…ושבת עד ה’ אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ד, ל). אמר מנשה: אני קורא ומתפלל אל ה’, אם הוא יענה לי ויציל אותי, מה טוב. אם לא, הוא וכל שאר האלילים שווים – אין בהם ממש.
מלאכי השרת היו סותמים את חלונות הרקיע כדי שלא תתקבל תפילתו לפני הקב"ה, ואומרים לפניו: ריבונו של עולם, אדם שהעמיד פסל בבית המקדש, כלום יש לו תשובה? ענה להם הקב"ה: אם איני מקבלו בתשובה, זוהי נעילת דלת בפני כל בעלי התשובה. מה עשה הקב"ה? חתר לו חתירה תחת כסא הכבוד שלו, ושמע את תחינתו והצילו. (מדרש).
דומה ואין פסגה למעלה ממדרש זה.
מנשה היה מלך שהרשיע הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו יותר מכל המלכים שלפניו. הפסוקים מתארים את מעשיו (מלכים ב, פרק כ"א): הוא החזיר את כל העבודה זרה שפסקה בימי המלך הצדיק חזקיהו, בנה במות ומזבחות לאלילים, העביר את בניו באש לעבודת המולך, והעמיד את פסל האשרה בבית המקדש! וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד עד אשר מילא את ירושלים פה לפה, מלבד חטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה’.
אם כן, בפנינו האדם הראוי מכל אדם אחר לעונש הקשה ביותר. עבודה זרה ושפיכות דמים – הרי הן מהעבירות החמורות ביותר. כמלך השתמש מנשה בכוחו וסמכותו להחטיא את העם ולהטותו מדרך ה’.
והנה, כאשר כל זה בא "בחשבונו" הוא מקבל את עונשו, נופל בשבי אשור ומתחילה פרשת העונש – והרי מובן ומוכרח עונש לאדם בעל עבר כזה. אולם משחש את הדוד בוער תחתיו, החליט לפנות גם אל הקב"ה, אחרי שפנה אל כל יתר הפסלים.
מה פשוט יותר ונכון יותר מלומר לו: חבר, אחרת את הרכבת! זה היה טוב לפני כל ההיסטוריה שלך, עכשיו כבר מאוחר. וכך אכן אמרו המלאכים: ריבונו של עולם, לאדם כזה במצב כזה אתה שומע? הלא יש לנו כללים ברוחניות, ואחד מהם הוא "מי שמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לחזור בתשובה". האם יש מחטיא גדול יותר ממי שמעמיד פסל בתוך בית המקדש?!
שאלתם של המלאכים, אכן שאלה קשה ונוקבת. תשובת הקב"ה היא, כי אם השער ינעל, והאדם הרוצה לשוב בתשובה אמיתית וכנה ימצא דלת נעולה, הרי שכל אחד יחשוש שגם בפניו נעולה הדלת, וניצור מצב שבאמת לא יהיה לאדם כוח ומוטיבציה לשוב, שהרי יצרו תמיד יאמר לו: חביבי, מאוחר, השער כבר נעול. אך כיון שטענת מלאכי השרת היא אמת, עושה הבורא דבר שרק הוא יכול לעשות, ומשנה את כל "כללי המשחק".
התשובה תגיע לא בדרך המקובלת, שם היא תעצר על ידי המלאכים שימנעו מתפילתו להתקבל, אלא בדרך מיוחדת – חתירה תחת כסא הכבוד – בסתר, במהלך שרק הבורא יכול. הוא יקבל את תפילתו ותשובתו, שהרי הגיע מנשה למצב של "וידע מנשה כי ה’ הוא האלוקים", וכן "וכהצר לו חילה את פני ה’ אלוקיו, ויכנע מאוד מלפני אלוקי אבותיו ויתפלל אליו, ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו. וידע מנשה כי ה’ הוא האלוקים" (דברי הימים ב’, פרק ל"ב פסוקים יב-יג).
הרינו למדים, כי אין מצב שבו אדם מורחק לחלוטין מבוראו. בודאי שחטאים גורמים לאדם להתרחק, והדרך חזרה ארוכה וקשה יותר, אך תמיד תימצא הדרך אם אך האדם מצידו יגיע להכרה אמיתית וכנה כי שגה וטעה בדרכיו, וישוב אל ה’ בכל ליבו – על זה אין מעצור לפניו, וגם אם בדרך המקובלת והשגרתית לא תהיה לו כניסה, תמצא דרך צדדית ועוקפת, בה יוכל להכנס ויתקבל לפני בוראו, שכן כאשר יגיע, ימצא את השער פתוח ואת יד הבורא המושטת אליו לקבלו, להסיר ערלת ליבו ולהערות עליו רוח טהרה ממרומים שתפקח עיניו ויראה, ותעיר לבבו וירגיש כי ה’ הוא האלוקים.
וכבר היו במהלך ההיסטוריה הארוכה של עמנו כאלו אשר רחקו והרחיקו, ומששבו בכל ליבם, מצאו להפתעתם את השער פתוח לרווחה ואת היד פשוטה לקבלם, ובאו בו בכל ליבם.
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור