הבגדים עושים את האדם

הבגדים עושים את האדם, אומר
אותו פתגם ישן נושן. נכון או
לא? כדי לגלות את התשובה אנחנו
צריכים לחזור בזמן, לבגדים
הראשונים בהיסטוריה…
 
 
הבגדים עושים את האדם, אומר אותו פתגם ישן נושן. קחו קבצן עלוב והלבישו אותו חליפת עסקים המילה האחרונה, ובינגו! עכשיו אתם מסתכלים על איש עסקים מכובד שעומד לכבוש את אמריקה הגדולה. טוב, זה לא בדיוק עובד ככה, אבל לבוש ובגדים תופסים חלק די גדול מהעשייה והתקציב שלנו. בהחלט שווה לבדוק מהי השקפת היהדות והתורה בעניין, ומה עושים הבגדים לאדם. אם נתבונן על העניין לעומק, נגלה שמוקדש לו חלק מעניין, למשל, בפרשה העוסקת בלבוש הכוהנים בבית המקדש (ראו פרשת תצוה). אולם, כדי להבין את התפקיד של לבושי הכהן אנחנו צריכים לחזור בזמן, לבגדים הראשונים של ההיסטוריה…
 
הם עמדו שם, אדם וחוה, עירומים מכף רגל ועד ראש וזה לא הפריע להם בכלל. להיות אנשים ללא בגדים הייתה המציאות של השניים הללו בגן עדן מקדם. שום מבוכה, שום בלבולים. רק אחרי שאכלו את הפרי האסור הם הבינו שהם עירומים, לכן כיסו את עצמם. רגע, מה קשור החטא שלהם לעניין הבגדים?
 
קשר מעניין קיים בין המילים "בושה" ו"לבוש". השורש של שתי מילים אלו הוא ב.ו.ש. ומהי בושה? הרגשה של כישלון ואכזבה בעקביות מה שציפו מאיתנו. התחושה המאוד לא נעימה של תסריט שלא היה צפוי כלל, כשמשהו בעייתי ומורכב התגלה הרבה יותר גרוע ממה שהיה צריך להיות לכתחילה. "בושה" קשורה באופן דקדוקי למילה "בושש", כלומר לחכות למשהו שיקרה שמעולם לא קרה.
 
בראשית, חייהם וקיומם של אדם וחוה היו מלאים ברוחניות. הגופניות שלהם הייתה כנועה ומובטלת לחלוטין לקשר שלהם עם בורא עולם. הם היו אמורים להישאר במצב של קדושה וטוהר, אך כשאכלו מעץ הדעת טוב ורע, את אותו הפרי, הם חשו "בושה", מבוכה גדולה בגלל שנכשלו מלקיים את הציווי היחיד שניתן להם, בושה גדולה על כך שלא השיגו את המטרה היחידה הזו. באותו רגע גופם הפך לעיקר והנשמות שלהם הבינו שהן עשו טעות גורלית איומה. ההרגשה מהשינוי האדיר שהם חוו – מנשמה שעמדה במרכז החיים וגוף שכנוע למטרה זו, הם נעשו גוף שתפס את המושכות. כך תפסו המבוכה והבושה מקום גדול באותו אירוע כואב, משום שאדם וחוה הבינו מה הם היו צריכים להיות ואיך ההזדמנות הזו חמקה להם מבין האצבעות. זו הסיבה שהם כיסו את מקור הבושה, את הגוף, בבגדים.
 
אפילו היום אנו מושפעים מאותו שינוי שחל במציאות של אדם וחוה. אנחנו קשורים לעצמנו מאוד במונחים של 'הגוף שלנו'. למשל, אם אני רעב אני אומר "אני רעב". כשאני צריך ללכת למקום מסוים אני לרוב אומר "הגיע הזמן ללכת/לעשות", כאילו ישנו קול חיצוני שמעודד אותי. "אני"-רעב/צמא וכו' הוא לרוב זה שמציין את הגוף והרצונות שלו, וה"אני" של "מה אני צריך לעשות" הוא הנשמה. וכשיש בלבול בין השניים המבוכה, כמו שאתם מבינים, גדולה עד מאוד.
 
בהקשר זה, בגדים הם מתנה נפלאה מבורא עולם שמזכירים לנו שאנחנו עדיין צריכים לתקן את הכישלון מימי קדם. אנו מכסים את עצמנו כתזכורת לכך כשהנשמות שלנו הן העיקר והמהות שלנו, ולא הגוף. זו הסיבה שלבוש על פי ההלכה היהודית משאיר רק את הפנים והידיים חשופים. הפנים שלנו הם השתקפות של נשמתנו והידיים שלנו נבראו לפעולת הנתינה, הפעולה הכי אלוקית שאנחנו יכולים לעשות. שאר הגוף משווה יותר לבהמה, וזה ממש לא אנחנו. מאבקי היומיום בין היצרים הנמוכים של הגוף לבין אלו הגבוהים של הנשמה הם לא דיונים פילוסופים, ולרוב הם מתבטאים כקרבות סוערים ומתישים, בהחלט לא דיון פילוסופי או משהו בכיוון.
 
זה, פחות או יותר, הסבר על הצורך שלנו בלבוש.
 
אולם בגדים יכולים להיות הרבה יותר מרק לבוש. הם גם יכולים להיות תזכורת לכל הפוטנציאל הטמון בתוכנו. לבושם של הכוהנים הוא השתקפות האתגר שכל כהן, וכן כל אחד מעם ישראל, צריך להתמודד: לחיות על פי היופי ותכתיביה של הנשמה. על פי התלמוד, כל אחד מלבושי הכוהנים, במיוחד לבושו של הכהן הגדול, נועד לכפר על חיסרון מסוים. הם אומרים לנו לא רק לכסות את מה שלא בסדר, אלא להצביע על דרגת מודעות של עשייה גבוהה, כזו שתוביל את הנשמה שלנו, החלק העיקרי של קיומנו, לתכליתה. על פי רעיונות אלה אנחנו יכולים להבין טוב יותר את המדרש שמסביר רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, שהלבושים שבורא עולם הכין לאדם וחוה נקראים על ידי חז"ל "לבושי הכוהן". ומכיוון שהלבושים "קוראים" לאנושות לבדוק את סדר העדיפויות שלנו בחיים, כדי שנוכל להתעלות, הם מתפקדים ממש כמו בגדיהם המיוחדים של הכוהנים – מעוררים את הרואה אותם.
 
דבר נוסף שקשור לבגדים הוא, איך אנחנו מקשרים את עצמנו לזולת בעזרת הבגדים. אותו קבצן שהפך בין רגע לאיש עסקים מצליח קיבל את ההזדמנות ללבוש בגד הולם, אך גם לזכות להרגשת בושה. בכל אופן, הכוונות שלו בלבוש החליפה היוקרתית לא היו בגלל הרצון שלו להגביה את נשמתו, אלא רק לצורך התדמית החיצונית-אישית שלו. זו תוצאה כואבת ונוספת לחטאו של אדם הראשון: שחושי הנכון ולא נכון שלנו לא בהכרח מוכתבים על ידי האמת של התורה והנשמות שלנו, אלא על ידי לחצים חברתיים וכדומה.
 
אבל גם עם חיסרון כזה באמתחתנו, בגדים וחברה יכולים להיות שיעורים מאלפים עבורנו על מנת שנוכל להידמות לבורא עולם. חז"ל מלמדים אותנו, כי כשם שבורא עולם מלביש את הערומים (אדם וחוה) בגן עדן, כך גם אנחנו יכולים לעזור לנזקקים בתחום הביגוד. לעניות דעתי, מחוות אדיבות זו היא לא רק פעולה מוסרית, אלא דרך חשובה וקריטית להחזיר את השעון לאחור, לזמן בו אדם אכל מעץ הדעת ולנסות לתקן את העניין כבר מנקודת ההתחלה של הפגם. אם אנחנו תוהים איך אפשר לשנות את סדר העדיפויות שלנו, את הבלבול של 'מי אנחנו', איך נהפוך מיצורים פיזיים-גופניים לרוחניים, חז"ל נותנים לנו עצה יקרה: הרי ישנה מצווה האומרת "והלכת בדרכיו", להיות כמו בורא עולם בהנהגות שלו. מה הוא רחמן אף אנחנו נהיה רחמנים, מה הוא מלא רחמים וחסדים אף אנחנו נהיה כאלה. דרך זו, לכשעצמה, מסייעת לנו להתמקד ביכולות הרוחניות שלנו ובחלק האלוקי הטמון בנו. ככל שנעסוק בפעולת הנתינה, לצורך העניין בנתינת בגדים לנזקקים, כך נבהיר ונגלה את המסרים שבאים עם הבגדים, מסרים נפלאים לחיים.
 
והראשון שבהם הוא – ש"הבגדים לא עושים את האדם", אלא יותר "האדם הוא זה שעושה את הבגדים". אדם יכול להטמיע משמעות ומטרה בבגדים שלו, להתמקד באמת ולחזור למקום בו עמד אדם לפני שחטא. כך נזכה לחיות חיים עם מודעות רוחנית גבוהה ולחזור להיות מי שנבראנו בתחילה.