הגוש

במשך חמש דקות ניסיתי
לשכנע את עצמי שאני פשוט
היסטרית, שאין שום דבר 'באמת',
ושאני בטח מדמיינת את כל
העניין…

יש לי מין כלל כזה, שאף פעם לא אהבתי כל כך את ימי ההולדת שלי. ימי הולדת, מבחינתי, נכנסים לשתי קטגוריות 'מעשיות': או שאני משתדלת לצאת קצת החוצה, או להיות עם כמה חברות ש'יחגגו' איתי – ואז זה מסתיים עם זה ההרגשה שכל הרוח יוצאת לי מהמפרשים ואני מדוכאת. או, שאני לא, ואז זה מסתיים עם אותה הרגשה ואני מדוכאת.

אבל השנה זה היה שונה. השנה, התאריך העברי של יום ההולדת שלי היה צמוד לתאריך הלועזי. נחתי לי קצת במיטה כשהרגשתי 'אותו' – ואותו, זה הגוש שבבירור לא היה שם כמה ימים לפני כן.

פאניקה. הלם. פחד.

במשך חמש דקות ניסיתי לשכנע את עצמי שאני פשוט היסטרית, שאין שום דבר 'באמת', ושאני בטח מדמיינת את כל העניין. קראתי לבעלי לחוות דעת נוספת. "יש שם משהו".

אופס… יום שבת, אז הרבה אי אפשר לעשות חוץ מלשכוח מכל העניין, ולנסות ליהנות מקדושת השבת. בעבר, זה לא היה קורה. אבל, תודה לא-ל, ראיתי שאני מתמודדת עם המצב פי כמה וכמה יותר טוב מאשר בעבר.

ברגע ששבת יצאה, התקשרנו וקבעו פגישה עם רופא כדי לבדוק את ה'גוש'. השם, באהבתו ורחמנותו, דאג לכך שהפגישה תהיה כבר ביום שלישי אחר הצהריים. מספיק זמן כדי לעשות כמה חיפושים פנימיים, חשבון נפש ותשובה, אבל לא הרבה זמן להתמודדות קשה וחוסר וודאות.

יום ראשון, עשיתי כמה שעות התבודדות. יום שני, עוד כמה שעות התבודדות. יום שלישי, יצאתי מהבית מוקדם ונסעתי לעיר העתיקה, לכותל, לעשות שש שעות התבודדות רצופות לפני הפגישה עם הרופא.

לפני שקראתי את הספר חכמות נשים של הרב שלום ארוש, מן הסתם הייתי מתלוננת, מבכה ומקוננת על מר גורלי. "השם, למה שלחת לי את זה עכשיו, בדיוק כשאני מתחילה להרגיש שוב פעם שמחה מזה שנים?? השם, אתה יכול להניח לי מעט?" וכולי וכולי…

הפעם לא התלוננתי. במקום, ישבתי ליד אבני הכותל במשך שעות ואמרתי לבורא עולם תודה רבה ששלח לי את המבחן הזה, את הניסיון שדרכו הוא הזרים לי תובנות מדהימות למה הוא שלח לי את ה'גוש' הזה.

כמעט 36 שנים מחיי העברתי בבכיות ותלונות, עם הרגשת אומללות ועצבות, משוכנעת שהחיים הם לא דבר ששווה לטרוח ולהתאמץ בשבילם. בכל פעם כש'הוכיתי' עם איזה קושי או מצוקה (ובלי עין הרע היו הרבה, תודה רבה להשם…) עמוק בתוכי, לא פעם הרגשתי שהייתי יכולה להיות יותר שמחה אם הייתי פשוט זורקת את הקלפים שלי. למי יש כוח לרצות כל הזמן לנצח, החיים היו כל כך קשים והרגשתי שזה לא בשבילי.

אבל הגוש שינה את הכל.

השם תיזמן אותו בדיוק אחרי שבועיים של תודה והודאה, ואחרי שהתחלתי לראות את הברכות בחיי. הוא שלח לי ניסיון כדי שאשים במקום הנכון את ההרגשה שהחיים הם מתנה. זכות של ממש.

רציתי תמיד להיות בסביבה ולהשגיח על הילדים שלי ולראות אותם גדלים ושמחים. וגם לחיות בשמחה ובאושר עם בעלי, וליהנות מחברתו. רציתי זמן, לפחות כמו זה שבזבזתי על תלונות ובכיות, כדי להודות ולשבח את השם על הזכות לחיות, ועל המגורים בארץ ישראל.

את שש שעות ההתבודדות סיימתי כשאני רגועה (לפחות כך הרגשתי…) ושמחה באופן מוזר. ידעתי שהכל בסדר. קיבלתי את המסר. השם לא היה צריך בכלל להגביה את הווליום.

הרופא אישר ש'היה שם משהו', ובכל זאת, צריך לבדוק את זה. הוא ביקש ממני לעשות בדיקת ממוגרפיה, אבל זה בהחלט היה מעודד. בטופס ההפניה לבדיקה הוא כתב 'ממצא חשוד'. לא משהו שאמור להלחיץ או להדאיג.

את התוצאות קיבלתי בשבוע שעבר, וכפי שהרופא חשד, זה לא משהו רציני, תודה לא-ל.

ה'אני' הישנה שבי הייתה נדרכת ונמתחת במשך חודש, נופלת לדיכאון, אומללות ודאגות עד למקסימום האפשרי. אבל ה'מודה אני' שבי נהגה אחרת. הודיתי להשם על הניסיון כבר מהרגע הראשון, דבר שהפך את ההתמודדות לקלה יותר.

כאשר יום ההולדת לפי התאריך הלועזי התקרב, מספר ימים אחרי הביקור אצל הרופא, לא ישבתי שעות על גבי שעות כשאני מתייסרת ומתענה מהמחשבה על השערות הלבנות שצמחו להן, גם לא ניסיתי לעצור את הקמטים החדשים או להרגיש ב'דאון', שהנה, חלפה לה עוד שנה בלי שום דבר 'רציני', במיוחד בתחום הילודה.

ההיפך. הרגשתי כל כך נפלא ושמחה שאני חיה ושיש לי עוד יום הולדת בפעם הראשונה בחיי! כל המצב הזה הביא לי את הידיעה שזו זכות גדולה שהבריאות, שלי ושל כל בני משפחתי, תקינה.

הגוש היה מתנה, מתנת יום הולדת מהשם. בלי אמונה והכרת הטוב, המצב היה גרוע, בלשון המעטה. אבל עם שתי מידות אלו סיימתי עם כמה תובנות פנימיות מדהימות, תשובה אמיתית יותר, והרבה סיבות עמוקות וטובות להודות להשם.