הויכוח על לא-משנה-מה

מי לא מכיר את הויכוחים על לא-משנה-מה?
כמה פעמים סיכנו קשרים חשובים בגלל ויכוח
סרק ובסוף התפשרנו על 'בסדר, אתה צודק'?
 
 
בסדר, אתה צודק…
 
"היי, רוני זה אתה! מה קורה? איך אתה מרגיש? מה, כבר עשר שנים חלפו מהפעם האחרונה שנפגשנו?"
 
"היי דב. כן, הזמן עובר".
 
"אני רואה שעשית כמה שינויים".
 
"כן, לפני שש שנים חזרתי בתשובה. בארבע שנים האחרונות אני לומד בישיבה".
 
"נפלא. מזל טוב והמון הצלחה. נשוי?"
 
"זוכר את דבי? היא אשתי. עכשיו אנחנו קוראים לה דבורה".
 
"אני כל כך שמח בשבילך. אין כמו הימים של פעם, הא? זוכר איך באותה ארוחת ערב התווכחנו כל הלילה?"
 
" זה היה מזמן".
 
"רק תזכיר לי, על מה התווכחנו?"
 
"אה, כבר הספקתי לשכוח. זה ממש לא חשוב".
 
"אה, עכשיו אני נזכר. התווכחנו על כדורגל. שעות היינו יושבים ומדברים על מי הקבוצה הטובה במגרש, זוכר? עברו הרבה שנים, אבל תמיד ניסיתי לשכנע אותך שהקבוצה שלי היא הטובה".
 
"כן".
 
"אתה חייב להודות, הקבוצה שלי הייתה הקבוצה בהא הידיעה".
 
"בסדר, אתה צודק. נפלא לראות אותך. למה שלא ניפגש שוב , אתה יודע, על איזה כוס קפה, מתישהו".
 
מדהים לגלות כמה פעמים שיחות 'רמות' שכאלה יוצאות מפיות של אנשים מלומדים, בעלי תארים… אפילו השטחיות שלהם לא אמיתית, כמו הרבה דברים אחרים שהם אומרים. כן, זה היה ממש 'נפלא' להיפגש שוב, נכון? לא. נשתה קפה ביחד? גם לא, גם לא בסדר העדיפויות של אף אחד מאיתנו…
 
חברי לחץ את ידי וחזר לעיסוקיו.
 
מעניין לגלות איך מפגש שטחי-חיצוני יכול להוביל למשהו פנימי ועמוק. לתובנה מעניינת על החיים.
 
שעות התווכחנו. עשר שנים עברו, ואני חשבתי שהוא עדיין יתעניין בויכוחים האלה, וגם אם לא אז לפחות לזכר הימים ההם. כי חברי, את רוב זמנו מעביר בויכוחים. כזה הוא לימוד הגמרא. ויכוח אחד ארוך. חשבתי שאדם שמתווכח ומתפלפל כל היום יקפוץ על ההזדמנות להתווכח.
 
אבל הוא לא.
 
הפסדנו או ניצחנו – זה כבר לא מעניין אותו, גם לא מי הקבוצה הטובה ביותר. ברור שזה כבר לא תופס לו את הזמן או החיים יותר.
 
הוא מאוד מנומס, מאוד נחוש. ידע איך להבהיר לי את זה.
 
איך אנחנו יודעים שהויכוח הוא בזבוז זמן אוויר, כאילו אתה מדבר אל הקיר?
 
כשאנחנו מתווכחים על מושג בקדושה אנו מגיעים לאמת. אנו מתקרבים על ידו לבורא עולם. כל מילה שנאמרת בו משפרת ומתקנת אותנו. ויכוח כזה הוא לשם שמים כי הוא 100% מעשי ומועיל, גם אם אנו מפסידים אנו מנצחים. אם אנו מנצחים, גם זה שאנו מתווכחים איתו מנצח.
 
לרוב, הויכוחים שלנו הם כדי להתנצח ולנצח. אבל הכי מצחיק, שזה אף פעם לא קורה. שני הצדדים רק מקשים ומכאיבים אחד לשני. אף אחד לא מקבל מהויכוח הזה קרש קפיצה או זווית ראיה מעניינת ובונה על החיים. רוני ואני היינו מתווכחים שעות על גבי שעות על כדורגל. אם הוא ניצח, זה לא היה משנה אותי בכלום. עדיין האמנתי במה שהאמנתי והוא האמין במה שהאמין. ברגע שהוא 'ויתר' על הויכוח אף אחד מאיתנו לא השתנה. מיותר לציין שהויכוחים האלה לא היו לשם שמים, אפילו לא בכיוון… כל מה שעשינו, כשהתווכחנו, הוא רק לבזבז רגעים יקרים מהקיום שלנו. כשהעליתי את הנושא, הוא החליט שיהיה זה טוב יותר אם נדבר על משהו אחר, וכמה שיותר מהר.
 
כמה ויכוחים היו לנו כשהניצחון או ההפסד לא עשו שום הבדל? כמה פעמים אנו מסכנים קשרים – משפחה, זוגיות, חברים – בגלל נושאים שעדיף היה לוותר עליהם מראש ובכלל לא לדבר עליהם מכיוון שהם מיותרים? ברגע שנחליט שנושאים כאלה לא ישנו שום דבר – נהיה המנצחים הגדולים. כך נוכל גם לעבוד את הבורא תוך כדי השכנת שלום בין אדם לחברו. כך נוכל להתקדם למשהו הרבה יותר מועיל ומעשי, אם רק נאמר שלוש מילים:
 
בסדר, אתה צודק.
 
כנראה זה מה שרוני רצה ללמד אותי כשנפגשנו.