החוב הראשון

זה החוב הראשון שלך, כבעל.
לכן אל תתעצל וגם אל תתבטל,
ובטח שאל תשקע בעצבות וייאוש.
שנס מותניים וצא לעבוד!
 
 
בגן האושר, חלק 9
 
בספרו "ליקוטי מוהר"ן, כותב רבי נחמן מברסלב את הדברים הבאים:
 
מי שרוצה לחגור מותניו להיות מפרנס, ליתן פרנסה להתלויים בו, הוא צריך שיהיה איש חיל, ולא יהיה היפך, מה שקורין "שלימזלניק", כי הוא צריך שיהיה לו קצת ממשלה, כי כל הפרנסה נמשך מהמלכות.
 
ועל כן, מי שרוצה לקבל פרנסה, צריך שיהיה לו קצת ממשלה, כדי שיהיה לו איזה שייכות עם המלכות. וזה בחינת: "לעת האוכל גשי הלום" (רות ב) – 'אין הלום אלא מלכות' (זבחים ק"ב), כי צריך שיהיה לו ממשלה בחינת מלכות לעת האוכל, כי על ידי זה נמשך הפרנסה כנ"ל.
 
ועל כן כשהבעל חוגר מותניו נגד אשתו, ומחייב עצמו לפרנסה, כמו שכתוב בכתובה: 'ואנא אפלח ואוקיר ואזון' וכו', אז נותנים לו קצת ממשלה, כמו שכתוב: "והוא ימשול בך" (בראשית ג), כי על ידי הממשלה הוא יכול להמשיך הפרנסה כנ"ל. עכ"ל.
 
רבי נחמן מברסלב אומר לנו, שעל מנת שהבעל יוכל להמשיך פרנסה, וכך יוכל לפרנס את בני ביתו, עליו להיות איש חיל – שלא יהיה עצלן ובטלן, שלא יהיה שקוע בייאוש ובעצבות, שזה בחינת 'מוחין דקטנות', ולא ישב בחיבוק ידיים ולא יתנער מהאחריות לפרנס את בני ביתו, אלא ידע שכל האחריות לפרנס את אשתו מוטלת עליו. לכן, יאמין בעצמו ויהיה זריז ומעשי בכל הבחינות – יצעק להשם עד שימשיך פרנסה לביתו, ויעשה את כל ההשתדלויות ההכרחיות לפרנסה.
 
לקחת אחריות
 
החובה והאחריות של הפרנסה מוטלים על הבעל בלבד. את אשתו נושא הפרנסה לא אמור להדאיג ולהעסיק. דבר זה ידוע לכל מי שהתחתן כדת משה וישראל, עליו התחייב בפירוש וגם חתם על זה. שהרי, בכתובה שהאיש נותן לאשתו כתוב במפורש: 'אני אעבוד, ואכבד, ואזון, ואכלכל, ואפרנס, ואלביש וכו' אותך'. כלומר, הבעל מתחייב לאשתו בכל ענייני פרנסתה ורווחתה, במאכל ובמלבוש, בדיור וכדומה, משום שכל צרכיה של האישה כולם מוטלים על הבעל בהתחייבות מוחלטת, ולה אין שום חיוב בפרנסת הבית.
 
וזה מה שכתב רבי נחמן, שכאשר הבעל חוגר מותניו כנגד אשתו ומתחייב לפרנסה, רק אז הוא יכול להמשיך פרנסה, משום שעל ידי זה הוא נקשר למידת מלכות וממשלה ואז יכול להביא לה פרנסה. אולם, כאשר הבעל מתנער מאחריות זו, והוא מרגיש מסכן וחסר אונים, נמצא שאין לו שום מלכות ולכן אין באפשרותו להמשיך פרנסה.
 
כאשר הבעל מתבונן בעניין זה, והוא מקבל על עצמו בתקיפות את האחריות המלאה לפרנסה, די בזה כדי שהוא יצליח להביא פרנסה. וכאמור לעיל, על ידי שהבעל חוגר מותניו לזה, כלומר שמתחייב לפרנס, אז נותנים לו משמים ממשלה, ועל ידי זה נמשכת אליו הפרנסה.
 
זאת הבעיה שלך!
 
וזה כלל ויסוד בחיים: אסור לבעל להטיל על האישה את נטל הפרנסה, ולא לערב אותה בבעיות שלו, ולא להדאיגה. ולא רק, אלא כל מה שיש בידו – ייתן לה ברוחב לב. ואם אין לו, עליו לטפל בזה. וכל שכן אם הוא בעל חוב, שתחילה עליו לטפל בחובות ולא להעמיס עליה את הנטל הזה או לצער אותה. זו לא הבעיה שלה. זו הבעיה שלו!
 
לכן, הבעל לא יכול לטעון כלפי אשתו: 'יש לי חובות, אני לא יכול לפרנס אותך. קודם אחזיר את החובות ואחר כך אדאג גם לך…' הוא לא יכול לעשות זאת משום שהיא בעל חובו הראשון! והחוב שיש לו אליה – לפרנס אותה – קודם לכל החובות שלו!