הנר שלי

בשעה שהחוץ עלול להשתלט על
הפנים, אז, צריך להניח את הנר על
השולחן ולהתבונן בו, בנר שלי, להעמיק
באור המיוחד שמאיר אצלי, בנקודה
השייכת אל ליבי, ולשמוח בחלקי.

בעולמו!

מגיל צעיר מאוד אנחנו עסוקים בהשוואה: אני גבוה ממך, אתה קטן ממני, אבא שלי חזק מאבא שלך, אבא שלך מבוגר מאבא שלי. אחר כך באים הציונים. אני קיבלתי יותר ממך, הממוצע שלי גבוה משלך.

ככה זה. נולדנו השוואתיים. אנחנו חלק מחברה, ופעמים רבות אנחנו מודדים את עצמנו ביחס אליה ולא ביחס לאמת או ביחס למה שמתאים לנו.

אך מגיע שלב בחיים שההשוואתיות הזו כבר חורגת מהציונים, או מהגובה, והיא חודרת יותר פנימה, מחלחלת לתוכנו ופוגעת בחלק מאוד חשוב שלנו – ב’שמח בחלקו’.

שמח בחלקו, זה לא רק שמח במה שיש, אלא שמח בחלק שלי, בחלק המיוחד לי, שבו אני עובד ופועל.

כדי להיות ‘שמח בחלקו’ צריך קודם כל לדעת שיש לכל אחד מאתנו החלק שלו, החתיכה שלו בפאזל, אשר שייכת לו וממתינה שיבוא לשמוח בה.

כמה בודד הוא החלק שממתין לבעליו, בעוד זה עסוק בתאוותו לחלקים שאינם שלו.

כמה חולשה יש בחלק, שבמקום שבעליו ישמח בו, יעבוד ויפתח אותו, הוא עסוק כל הזמן בלהשוות את החלק שלו לחלקים אחרים, ובדרך כלל גם לגרום לו להיראות פחות טוב, כי הוא מושווה כל הזמן, כי אף אחד לא מטפל בו, כי הוא איננו רצוי לבעליו.

הפרק הפותח את ספר מסילת ישרים רומז לנו כבר בתחילתו על סוג העבודה הזה. אומר לנו הרמח"ל בכותרת "בביאור כלל חובת האדם בעולמו". לא כתב בביאור כלל חובת האדם בעולם, אלא בעולמו. בעולמו של כל אחד ואחד מאיתנו. לכל אחד מאיתנו חובה מיוחדת השייכת לחלק של כל אחד מאיתנו.

אמת, המטרה היא להתענג על ה’, להפוך את המצוות למתאימות לנו, למענגות אותנו. אך הדרך המובילה אל העונג הזה היא שונה מאחד לחברו: אחד יתענג על ה’ אם יהיה מורה בכיתה, ולשני זה יהיה גיהינום. אחד יתענג על ה’ אם יעסוק באמונה, ואת חברו לימוד ההלכה מענג ומשמח. כל אחד עם החלק שלו, עם האות שלו, עם עולמו.

צריך לנסות להכיר את העולם הפנימי שלנו, את הדבר אשר לו אנו שייכים באמת, את הקול, הצבע והצורה של החלק שלנו. לצורך כך יש להשתחרר מההשוואתיות הזו שאתה פתחנו. ‘זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, ולמה לנו לדבר מאחרים’, אמר התם במעשה מחכם ותם. למרות כל הפיתויים והתחרות שסביבו ידע התם שחלקו הוא התמימות. ולכן לא עסק בהשוואות לרווחים של אחרים, ולשעות הנוכחות שלהם בסנדלרייה, אלא היה שמח בחלקו, שמח במעשה שלו, שמח בעולמו.

יעקב הוא השמח בחלקו, זה שיש לו כל, שירש את תכונת ה’כל’ מאברהם זקנו, שה’ בירך אותו בכל ומיצחק אביו שהמשיך את אביו – "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק", ולעומתו ניצב עשיו, זה שיש לו רב, הרבה, והרבה זה תמיד יחסי, הרבה ממשהו שאותו עדיין אין לך, הרבה זה תמיד מעט.

בתו הישירה של עשיו הלא היא התרבות היוונית שאף היא השוואתית ביסודה. עסוקה בלכבוש עוד ועוד חלקים, תרבות הבנויה על עיקרון התחרות, האולימפיאדה, המרוץ בין כוחות שונים שהוא הוא המנוע שיאיץ אותם להישגים טובים יותר.

"ומעשה באלכסנדר מוקדון שהלך למדינת אפריקי לראות את משפטם. כאשר עמד לפני המלך באו לפניו שני אנשים לדין, אחד אמר – ‘אדוני המלך חורבה קניתי מחברי, ואוצר מצאתי בה, אמרתי לו טול אוצרך שחורבה קניתי, אוצר לא קניתי’. וחברו טען – ‘כפי שאתה מפחד מגזל כך גם אני, חורבה מכרתי היא וכל אשר בה’. קרא המלך לראשון ושאלו – ‘יש לך בן?’ ענה לו ‘הן’, קרא לשני ושאלו ‘יש לך בת?’ ענה לו ‘הן’, אמר להם – ‘אם כן השיאו אותם זה לזה ויהי האוצר לשניהם’.

ראה המלך את אלכסנדר מוקדון מתמיה – אמר לו, ‘לא יפה דנתי?’ אמר לו ‘הן’. שאלו המלך – ‘וכיצד אתה היית דן דין זה?’ ענה לו אלכסנדר – ‘אם היה בא אלי הייתי חותך ראשו של זה וחותך ראשו של זה ולוקח את האוצר אלי’. אמר לו המלך – ‘ושמש זורחת לכם במקומכם? וגשם יורד לכם? אין זאת אלא בזכות הבהמות שלכם’" [על פי מדרש רבה ויקרא כ"ז].

אלכסנדר מוקדון פוגש שני אנשים שאינם רוצים לגזול זה מזה, לא תובעים ממון זה מזה, אלא להיפך. כל אחד שמח בחלקו לחלוטין. רוצה רק את חלקו, ונשמר מליטול חלק שאולי שייך למישהו אחר.

המלך החכם של אותה ארץ גורם לחיבור בין החלקים, כל אחד שומר על חלקו, ומפרה איתו חלק אחר. אך אלכסנדר לא מסוגל להבין תופעה כזו. התפישה היוונית תמיד עסוקה במה שחסר ולא במה שיש. מה ניתן להשגה שעדיין לא הושג, איך יתכן שלשני יש משהו שלי אין עדיין. ואם כן, אפילו שני צדיקים כאלו שזהירים כל כך בממון שאינו שלהם, לא עושים שום רושם על אלכסנדר והוא מצדו היה פוסק את דינם למוות, ולוקח את ממונם לטובת מימוש התאווה האין סופית של ‘רב’, של הרבה, של העיניים שתמיד מופנות אל עולמו של השני וחומדות אותו.

מצוות נר חנוכה קוראת לנו להתבונן בנקודה העצמית שלנו. בנר ה’ נשמת אדם שבתוכנו. המצווה היסודית היא נר איש וביתו. נר אחד לכל יום, ללא תוספת וללא השוואה. רק מי שיש לו את הנר שלו, את האור השייך לו, הוא יכול להוסיף, להתקדם, לגעת בחלקים ובעולמות נוספים.

נר חנוכה, יש פעמים שפונה רק כלפי פנים, "תנו רבנן, נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו".

בשעת הסכנה, בשעה שהחוץ עלול להשתלט על הפנים, שהחלק שלי עלול להיות מטושטש ומעומעם על ידי חלקים אחרים שאינם שלי, אז, צריך להניח את הנר על השולחן, כך אפשר לשבת מולו, להתבונן בו, בנר שלי, להעמיק באור המיוחד שמאיר אצלי, בנקודה השייכת אל ליבי, ולשמוח בחלקי, בעצמיות שלי, במה שיש בי ולא במה שאני רוצה להשיג.

כהני חשמונאי מצאו בסך הכל פך קטן של שמן שלא מספיק להדלקה הראויה. אם משווים זאת למה שהיה בדרך כלל בבית המקדש, הרי שהפך הזה הוא מעט מאוד, מעט מידי, ואולי בכלל לא כדאי להדליק איתו, נחכה שיהיה לנו שמן בכמות המספיקה ואז נדליק…

אך לכהני חשמונאי השמן שנמצא היה כל השמן שצריך. זה החלק שיש, ובחלק הזה נשמח, ונעבוד ונדליק. ואז פתאום מתברר שהחלק שחשבנו לקטן-הכמות, מתעלה ומתברך בריבוי עצום של איכות. איכות שלא היו פוגשים כלל, אם לא היו שמחים בחלקם, אם היו עסוקים בהשוואות.

חנוכה הוא זמן טוב לשאול שאלות. "מאי חנוכה?" – מהו האור הפנימי שלי, שאותו אני צריך להאיר בעולם? מה חובתי בעולמי, בחלק שלי? מהו הנר שאותו אני מדליק בחנוכייה הכללית?

וחלק לחלק יתחבר, יצטרף בעבותות של אהבה, כולם אהובים כולם ברורים, וכולם עושים בשמחה רצון קונם ויודעים חובת עולמם.

(באדיבות אתר "מכון מאיר")