הסברה רבותיי, הסברה!

חובת ההסברה היא עלינו. צריך
להשתמש בכל אמצעי התקשורת
כדי ליצור קמפיין הסברה ולקרב,
לעשות את זה קשור ועכשווי יותר
מתמיד. לא רק לדתיים.
 
 
תם ונשלם עוד צום של תשעה באב. ואחרי ששתיתי כמו גמל במדבר ואכלתי ואכלתי ואכלתי עד שהתפוצצתי, התחלתי להרהר בצום הראשון של ט' באב שצמתי. הזיכרונות רובם מעומעמים, רק אחד מבצבץ בבהירות:
 
דרום תל אביב, חדר מדרגות מלוכלך. בן דודי ואני סוחבים אמבטיה למעלה עד לגג. אני זוכרת את עצמי, בין התנשפויות והזעות, צוחקת ואומרת לו שאני בצום כי היום זה תשעה באב. האמבטיה הייתה לצורך צילומי קליפ, ואני חושבת שעברו מאז שמונה שנים בערך. ברור לי שדעתי לא הייתה מונחת אז במשמעות של היום הזה. אפילו לא ידעתי למה צמים. פשוט צמתי, בלי התכוננות כלשהי או כוונה מוקדמת. זו הייתה החלטה של רגע, לא מושכלת, אינסטינקט אחד שבמשך השנים הוספתי לו עומק, הכוונה וחיבור.
 
השנה היה לי פטור מרוב הצומות בהיותי בהריון או מניקה, אך מהצום של תשעה באב לא הצלחתי להתחמק. ואכן, השעות האחרונות היו מעיקות. אבל ברגע שהשעון הראה על סוף הצום, והשלוק הראשון הגיע, כבר שכחתי מהכל ושמחה גדולה והתרוממות הרוח הציפו אותי.
 
לפני הצום קיבלתי מסרון. הרב פינטו מבקש להשתדל מאוד לצום ולשמור על הלכות ט' באב, ולקרב רחוקים לקבל על עצמם את הצום. יש חשיבות גדולה ומרובה לדבר והרב יברך אישית את כל המתאמצים.
 
אז עכב האירועים האחרונים והמחרידים שקרו במחוזותינו, ושחלילה וחס לא יוסיפו עוד לקרות, מיהרתי לפתוח ספרי הלכות כדי לרענן את הזיכרון, וגם למנוע פאשלות. ובצהרי היום, קצת לפני ערב ט' באב עשיתי גם כמה טלפונים לבדוק מה המצב. חברה אחת ענתה לי שהיא בדרך עם הבן שלה לפארק מים, אחרת אמרה שהיא הולכת לאוהלים בשדרות רוטשילד להקריא שם סיפורים לילדים, והשלישית בכלל בחו"ל.
 
פתאום הרגשתי שאני מתמלאת עצב ודכדוך. יום כזה חשוב, כזה משמעותי לעם היהודי, יום שסוגר תקופה מסוכנת ואכזרית, שבו השם לא מרעיף טוב על העולם והכל כל כך מצומצם. איך יכול להיות שיום כזה זוכה להתעלמות מציבור כל כך נרחב?
 
וכאילו בשביל לחזק את תחושותיי אני קוראת ידיעה מתרעמת בתקשורת, על כך שבתשעה באב לא יהיו שידורים מעניינים בטלוויזיה ושרוב הציבור שרואה טלוויזיה ממילא לא מעניין אותו תשעה באב.
 
ואני מנסה להשוות בין הצום הזה לצום של יום כיפור, להם יש הרבה מן המשותף, ולהבין מדוע בוחר ציבור גדול להתעלם מזה ואת השני מכבד. נכון, גם ביום כיפור חלק מהציבור אינו צם, אך בכל זאת הוא קונצנזוס ויש בו סוג של אחדות. גם אלו שאינם שומרים תורה ומצוות מכבדים את היום הזה – לובשים לבן, הולכים לבית הכנסת, צמים, מתרכזים במשמעות של היום, מנסים לכפר ולעשות תשובה. אבל להבדיל, הגישה היא שתשעה באב זה רק של הדתיים. 'אותנו לא מעניין חורבן בית המקדש. זה היה מזמן, זה לא רלוונטי לחיים שלנו היום'…
 
אולי לפספוס הזה יש פתרון פשוט, כזה שיאזן קצת את המצב:
                                                  
ל ה ס ב י ר!
 
כי חובת ההסברה היא עלינו. צריך להשתמש בכל אמצעי התקשורת כדי ליצור קמפיין הסברה, לקרב, לעשות את זה קשור ועכשווי. חורבן בית המקדש הוא רלוונטי. הוא מסמל את ההתדרדרות של כל מה שאנחנו סובלים ממנו כיום. בית המקדש הוא הפתרון האולטימטיבי לכל בעיותינו. הוא יביא את כל מה שאנחנו מבקשים ונלחמים עליו: צדק חברתי, איזון, הרמוניה, שלום עם אויבינו, שלום בתוכנו ועוד. זה מדבר לכל אחד בגובה העיניים. זה שייך לכולנו, לכלל הציבור. לכן היום הזה הוא לא צום של הדתיים, אלא יום אבל לאומי של כולם. ואם ניתן רק חלק קטן מהאנרגיות שאנחנו מפנים למלחמות שאנחנו מנהלים ונחליט לצום ולהתרכז בעצב על החורבן, על האובדן של כל מה שאנחנו מאמינים ומייחלים לו, על המצב הקשה שאנחנו נתונים בו, רק ליום אחד, אז בודאי נקרב את הגאולה ובניית בית המקדש השלישי ונזכה לאחדות, לשלום ולפתרון של כל המלחמות הצודקות שמתנהלות בזמנים האלו.