העיירה הקסומה

פעם, הייתה מלכות חסד שבראשה עמד מלך רם ונישא. באחד הימים החליט המלך להקים עיירת מרפא שתשמש את התושבים הזקוקים להחלמה אחרי ניתוחים, התקפי לב, תאונות דרכים ועוד. את העיירה הקים בתוך הטבע, במקום משובב עין ולב. בתי העיירה נבנו בצורה נאה וצמחייה רבה הקיפה אותם. שדרות עצים ניטעו ומקומם של בוסתנים מפיצי ניחוח משכר גם כן לא נפקד. את העיירה צייד המלך במיטב הרופאים המומחים ובציוד החדיש ביותר של תרופות מועילות.
 
כל חולה שהגיע למקום היה צריך לעבור תחילה ראיון במחלקת הקבלה, שם היה יושב איתו רופא מומחה המטפל בתחום בעייתו הרפואית, ובמשך שעה ארוכה היה מתדרך אותו על סדר יומו בתקופת הריפוי וההחלמה – מתי לקום, כמה ומתי לאכול, הקציב לו זמן לטיולי שמש, פעילות כושר וכדומה.
 
באחד מן הימים הגיע חולה לעיירת המרפא. הוא ישב מול הרופא המראיין, הקשיב לדבריו, אך בשונה מכולם, ביטל את דבריו והחליט לנהוג כפי הבנתו. זה התחיל מהארוחות המזינות והעשירות מהן טעם רק טעימה קטנה, בטענה ש'מי כמוני יודע עד כמה מזיק האוכל'. אחרי הארוחה, במקום לצאת ולשאוף אוויר צח וליהנות מהשמש הנעימה והמלטפת, הוא הסתגר בחדרו בזוכרו את המחקרים הדנים בהשפעתה המזיקה. הוא נמנע מכל פעילות כושר בגלל שחשש להתאמץ יתר על המידה. והזכרנו רק חלק קטן 'מהמחאות' שעשה…
 
בתום תקופת שהותו בעיירת המרפא, הוא חזר לביתו עייף ותשוש עוד יותר… משפחתו כמובן הזדעקה ותבעה את הנהלת העיירה באשמת רשלנות. חיש קל בדקו את העניין ומצאו שאותו אדם כלל לא ניצל את סגולותיה של העיירה אלא התנזר מהן, אז על מה הם מתלוננים בכלל?
 
* * *
 
הקב"ה ברא לנו עולם מלא – עיירת מרפא קסומה ומלאה בכל טוב. הוא הוריד אותנו אל מקום מדהים – טבע מרהיב עין, ימים ואוקיינוסים, הרים ועמקים, עצים, פרחים ובעלי חיים. ואת כל זה הועיד השם יתברך כדי לשרת אותנו בזמן השליחות שלנו כאן בעולם הזה. למשל, מפירות האילן ומצמחים מפיקים מאכלים, תרופות ובשמים. בעלי החיים מעניקים את עורם ובשרם, ויש עוד דוגמאות לרוב. והכל נועד כדי להביא לנו תועלת והנאה. וכדי שנשכיל לנצל את ימי שהותנו בעיירת המרפא בצורה הנכונה, נתן לנו רופא כל בשר מערכת הנחיות ברורה, כיצד להתהלך במשעולי העיירה, מה מותר לאכול ומתי, כיצד לנהוג ואיך. ואם נציית לכללים, אין ספק שנצא מהעיירה בריאים ושמחים.
 
ציות לחוקי התורה והמצוות מונעים מן האדם להיסחף לאחת משתי הדרכים הקיצוניות הבאות: הנאה בלתי מוגבלת וחסרת ריסון מהעולם, שהופכת את האדם לתאוותן ובעל עבירה. או להיפך, התנזרות טוטאלית מכל ענייני העולם הזה.
 
בעל "חובות הלבבות" מתאר את המידה הראשונה ואומר: "כי דבר ידוע הוא, שהתגברות התאווה על השכל הוא השורש של כל חטא, ומעולם לא נטו בני ישראל אחר תאוות העולם הזה, אלא אחרי שעזבו את התורה".
 
ומול התאוותנים עומדים המתנזרים או הבורחים מכל הנאה לגמרי או מענייני העולם, ואף הם רחוקים מאוד מהאמת, משום שהם לא משתמשים בסגולותיה של עיירת המרפא. ואם כך, כיצד הם רוצים להירפא?!
 
במשך הדורות היו אנשים שנהגו לברוח מהעולם ולחיות כאנשים בודדים באיזה מקום נידח. אחד מהם היה דיוגנס, פילוסוף יווני מאסכולת הציניקנים שבאתונה. את רוב ימיו בילה בתוך חבית צרה כערער במדבר. הוא טען שהמותרות מפריעים לממש את "החיים הטבעיים. וכך, היה מתייסר בלבטיו על תכליתו של העולם. יום אחד הגיע אלכסנדר מוקדון עם כל פמלייתו אל פתח החבית וקרא אליו: "דיוגנס, הוגה דגול! מלכך נדר לפניך כי כל מה שתבקש, מיד תקבל. באפשרותך לדרוש כסף וזהב, כבוד ויקר, משרה ומעמד, הכל תקבל!"
 
אבל ה"הוגה הדגול" והמתבודד, השקוע עד דכדוכה של נפש בבירור סוגיית תכלית האדם והעולם, מצמץ בעיניו לרגע קט  וביקש: "אודה לך מלכי אם תקיים את משאלתי, ותזוז הצידה כדי שלא תסתיר לי את אור השמש…"
 
חשוב להבין, שכל דרך קיצונית אינה מועילה לאדם ואינה מקרבת אותו אל האמת. רק על ידי צעידה על דרך האמצע, כלומר ציות מושלם להוראות מלמעלה בלי להוסיף עליהן ובלי לשים עליהן "פס", נוכל להגיע לריפוי המושלם והמיוחל.
 
כן, השם יתברך ברא את העולם יפה ומלא בשבילנו, ועלינו ליהנות להשתמש בכל הטוב שבו, אך יחד עם זאת לזכור לא לשקוע לגמרי בשפע ולשכוח למה הוא נועד.
 
בט"ו בשבט אנו נוהגים לאכול מפירות האילן, וכתוב שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל! לכאורה, זה נשמע עניין חמור. אבל הכוונה עמוקה יותר, מכיוון שאם נשים לב, מאחורי כל פרי מסתתר תהליך שלם של זרע שנרקב באדמה, ולאחר מכן נבט והצמיח פרי בשל המכיל ויטמינים וטעם מתוק וטעים, והכל כדי שהאדם ייהנה ויזכור להודות לבורא על כל הטוב. על ידי אכילת הפירות אפשר להכיר בגדלות הבורא, וכל הימנעות מאכילתם מפחיתה בהודיה לקב"ה. כך מתהלך האדם בעולם כשהוא קהה חושים מול הבריאה שברא הקב"ה. כעת אפשר להבין על מה הוא נתבע – על שהתעלם מהטוב שהועיד לו הבורא ברחמיו.
 
כל עניין הברכה שאנו מברכים על האוכל, ועל כל דבר שקיים בעולם כמעט, כגון ברק, ים, מלך שרואים, בשמים, מאורות, ואפילו על דבר מאוס כעשיית צרכים מברך היהודי "אשר יצר" – הכל כדי להביע התפעלות ממעשיו של הקב"ה ולהודות לו עליהם. כאשר אדם מתנזר מהשפע שהבורא מעניק, הוא גם שוכח להודות ועל זה עניין התביעה.
 
דרכה של השגרה לעמעם את יופי הבריאה, אך חז"ל, על ידי שתיקנו לנו כל כך הרבה ברכות, עזרו לנו לזכור ולהודות על החסד שעושה עימנו הבורא. ויום ט"ו בשבט בפרט נזכר כיום של קידוש החיים. יום המלמד כי העולם וטובותיו הם כלי לחיזוק האמונה ואמצעי להתחזקות בלימוד התורה, שכן תורתנו, תורת חיים היא, מלמדת את ההולכים בה איך לרתום את ההנאות לעבודת השם. לא לחינם היא נקראת ''עץ חיים למחזיקים בה". ותומכיה, מאושרים מאוד…
 
יהי רצון שפירות ט"ו בשבט העולים על שולחננו וזוכים לברכותינו יביאו עלינו ברכה עד בלי די, אמן!
 
 
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"