זה בגלל הרוח

יש לי עדיין את הימים האלה, שפתאום אני מתחילה להרגיש רעד וחולשה – בגוף בנפש וברוח. העניין הוא שזה לא רק אני. יצא לי לדבר עם לא מעט אנשים והבנתי שגם הם מרגישים כך, מעין התמוטטות עצבים קולקטיבית שתופסת אותנו.
 
יש אנרגיות באוויר, או 'רוח' כמו שנוהגים לומר, שעפה לה ברחבי העולם וגורמת להרבה אנשים לחוות הרבה דברים. יש את הימים שבהם אני מרגישה טוב, אפילו אעז לומר שבימים האלה אני מרגישה 'נורמאלית'. אני מצליחה לעשות את מה שאני רוצה – לסדר את הבית, להכין ארוחת צהריים-ערב, לכתוב מאמרים לאתר ברסלב ישראל, להכין שיעורים שאני מעבירה, לעבוד על פרויקט שהתחלתי ואפילו לדבר עם בעלי בסבלנות בתוספת של אכפתיות.
 
ואז – בום! אני מתעוררת בבוקר שלמחרת ומרגישה שהרגליים שלי כאילו הפכו לשני גושי ג'לי, ואז הכל נראה כמו קרב מתיש ומעייף מהרגע שאני פוקחת את העיניים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
פקק  תנועה
תודה, אבא!
העגלון
 
יש ימים שלוקח לי חצי שעה לקום מהמיטה לעשות דבר פשוט כמו נטילת ידיים. אני שוכבת על המיטה, ערה, מנסה לשכנע את עצמי לזוז. פעם הייתה לי בעיה כזו, זה היה כשעבדתי במקום ששנאתי, אבל זה לא המקרה היום. היום זה הקרב הישן והעקוב מדם (רוחני) עם היצר הרע שלי, זה שאני ממשיכה להפסיד בו.
 
בימים האלה, הכל מרגיש כל כך קשה ומלא מאמצים והשתדלויות גדולות. אני לא יודעת מה להכין לארוחת צהריים-ערב, אני לא יודעת איפה הכי טוב לקנות אוכל, ואני כבר לא יודעת עם מה הכי לנקות את הבית. יש לי רשימה ענקית של דברים שצריך לעשות ואני בקושי מצליחה לגעת בה.
 
זה קרה לי היום. היום, הייתי צריכה: לקום, לעשות התבודדות, להעיר את הבנות, לקחת אותן לבית הספר, לנקות את הבית לפני שחברה שלי תגיע כדי לקבל כמה עצות לאלרגיה שהיא מתמודדת איתה, להכין שיעור, להכין מפת חשיבה לעסק הארומתרפיה שאני אמורה לפתוח בקרוב, להכין ארוחת צהריים ולקחת הכל בקלות.
 
בפועל, זה מה שקרה: התעוררתי מאוחר, ואז נתקעתי שוב במיטה במשך חצי שעה, מנסה לגרור את עצמי החוצה. שכחתי להעיר את הבת שלי שתתכונן עוד קצת למבחן שלה. רצתי כמו מטורפת במטבח, מנסה למצוא משהו לארוחת בוקר ולבית הספר, דבר ששכחתי להכין יום קודם, הסעתי את הילדות לבית הספר והן, כמובן, איחרו.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
נשמה  תקועה
עשיתי לי את היום
לצעוק  על הגלים
 
בית הספר נמצא בסוף הכביש בישוב בו אני גרה. בדרך חזרה עצר אותי שוטר שראה שהייתי בלי חגורת בטיחות ('פשע' קטן לתחילת היום) ואז הסתבכתי עוד יותר, כי הרישיונות לא היו עלי. כולם בישוב נוסעים בלי רישיונות ובלי חגורה… לא משנה.
 
הלכתי הביתה ברגל כדי להביא את הרישיונות לשוטר, רועדת וחלשה, כי רק בשבוע שעבר קיבלתי התראה שאם אתפס על משהו דומה בשנתיים הקרובות אהיה בצרות גדולות… אני לא רוצה לחשוב על זה.
 
כשהגעתי הביתה שמתי כמה מטבעות בקופת הצדקה ועשיתי לעצמי פדיון נפש, התפללתי וגררתי את עצמי לשוטר. השוטר הנוסף שהיה איתו לקח את הרישיונות, הסתכל, נזף בי ושלח אותי הביתה.
 
חזרתי הביתה. החברה הייתה בדרך, ארגנתי את הבית מהר והכנתי משהו קל לארוחת הבוקר. אחרי שהלכה, הבנתי שעדיין לא התפללתי הבוקר ועדיין לא עשיתי את ההתבודדות היומית שלי.
 
יצאתי לגינה והתחלתי לדבר עם אלוקים. המילים בקושי יצאו החוצה. בקושי? כלום. ישבתי שם נואשת, רוצה לומר לבורא עולם כמה אני זקוקה לעזרה שלו עכשיו, אבל לא הצלחתי להוציא כלום.
 
נכנסתי חזרה הביתה, ונרדמתי על הספה. התעוררתי לקול צלצול הטלפון. זה היה מבית הספר של הבנות, המורה הייתה על הקו ואמרה שצריך להיפגש ולדבר על מעברי הדירות שהבנות שלי חוות (כשהבא ממש בפתח). היא אומנם לא אמרה את זה במילים האלה אבל ככה זה הרגיש.
 
זמן ארוחת צהריים, ועדיין לא הכנתי כלום. הייתי מאוד שמחה לומר לכם שיצאתי מזה ואיך הכל השתנה, אבל אני לא יכולה כי זה עדיין לא קרה. זאת האנרגיה הזו, הרוח שמרחפת בעולם, ורק כשאלוקים יחליט שדי לה לעוף ולעשות בלגאן, רק כשהוא יחליט לקחת אותה לאנשהו, דברים יזוזו שוב ואהיה מסוגלת לקום מהספה ולעשות משהו מועיל שוב.
 
תוספת קצרה. רגע לפני ששלחתי את המאמר למערכת ברסלב ישראל (יומיים אחרי שכתבתי אותו ועשיתי עוד הגהה) טיל שנשלח מעזה נוחת ישר על הבית של השכנה שלי. בחסדי השם המרובים, אף אחד לא נפגע.
 
שיהיו רק בשורות טובות, אמן.