זה בוחן פתע!

רשימת הדברים ששנאתי בבית הספר היא די ארוכה. למשל, לקום בבוקר, להתמודד עם הילדים הבריונים ומגעילים, להכין שיעורי בית, ואיך שכחתי – ללכת לבית הספר! אפילו החזרה הביתה הייתה סחבת מעצבנת – או שההורים שלי היו מאחרים לאסוף אותי או שהם שכחו בכלל להגיע, ואת זה הייתי מגלה אחרי 45 דקות בערך, כשנשארתי שם לבד ליד השער ואף אחד כבר לא היה בסביבה. ומהשער עד לבית חיכתה לי דרך של חצי שעה עם תיק כבד על הגב ששקל יותר ממני. אח, כמה ששנאתי את בית הספר…
 
ואת המקום הראשון ברשימת הדברים השנואים עלי בבית הספר קיבל מי אם לא – בוחן פתע. תהרגו אותי, אבל אני לא יודעת למה הם נועדו. או שכן – רק להכשיל את התלמידים, ואני בטוחה ומשוכנעת שהמורים בכוונה רצו להכשיל אותנו. כי אם לא, למה הם החשיבו את הציונים שקיבלנו בבוחן פתע בציון הסופי, הא?
 
וחוץ מזה, כבר ציינתי שאני שונאת מורים? (לא את כולם, היו כאלה שנתנו לי ציונים טובים…)
 
כשסיימתי את התיכון, תודה לא-ל, שמחתי שכבר לא אפגוש שום בוחן פתע בחיי. אלא שבחיים כמו בחיים אתה נתקל בבוחן פתע הרבה יותר ממה שעשית בבית הספר, ואלה של החיים הרבה יותר קשים. שבוע שעבר כמעט שנכשלתי באחד כזה.
 
באותו יום היה לבכור שלי יום הולדת גיל 8, ואמרתי לו שהיום נזמין לכבודו פיצה לארוחת ערב מהמקום שהוא אוהב. הילד היה בעננים. אלא שחצי שעה בזבזנו רק כדי למצוא את מספר הטלפון של הפיצה שהוא אוהב. אך בינתיים, הוא מצא מספר טלפון של פיצה אחרת – הנה הרמז ל'נעלם הראשון' בבוחן ממנו התעלמתי והמשכתי עם העקשנות שלי. בהמשך כאילו שמעתי את בורא עולם אומר לי, 'היי, רחלי, מה קורה איתך? תזמיני מהמקום השני! זה יחסוך לך הרבה עצבים…' אבל לא, אני בשלי. לא הקשבתי גם לקול המתוק הזה.
 
בסוף, מצאנו את מספר הטלפון. התקשרתי וביררתי מה המיוחדים שלהם. את ההזמנה סיימתי עם מגש משפחתי עם תוספות ובקבוק שתייה, בסך הכל 65 שקלים. אחרי כמה דקות נזכרתי שלא אמרתי לו איזו שתייה אנחנו רוצים, אז התקשרתי שוב, ביקשתי את מה שהילד רצה, והאיש אמר שאין בעיות בכלל. אחרי עשרים דקות השליח של הפיצה הגיע כשעל פניו מבט זועף ובלי בקבוק שתייה. אמרתי לו שאני מתכוונת לשלם רק 60 שקלים, כי בלי שתייה זה הסכום, כמו שאמר לי האיש בטלפון. השליח אמר שלא בא בחשבון, לכן הוא התקשר לאיש מהחנות שאמר לו שאין בעיה.
 
נתתי לשליח זועף-הפנים שטר של 100 שקלים והוא נתן לי את העודף במטבעות, ונעלם. עד שסיימתי לבדוק את העודף, גיליתי שהוא בכל זאת לקח את החמישה שקלים אז רצתי למעלית, אבל איך שהגעתי שמעתי את הוווומממם של האופנוע שלו שנעלם במעלה הרחוב כמו טיל. התקשרתי לאיש מהפיצה והוא אמר שהשליח הבא שיגיע לאזור יביא לי את החמישה שקלים. בטח. חיכיתי כמעט שעה ושום שליח עם חמישה שקלים לא נראה באופק.
 
התקשרתי שוב, אבל הפעם מישהו אחר ענה לי. ניסיתי להסביר לו שהם חייבים לי חמישה שקלים, אבל הוא אמר לי שאין לו מושג על מה אני מדברת וסירב בכל תוקף להחזיר לי את הכסף. אמרתי לו שייתן לי לדבר עם הבחור שדיברתי איתו לפני לכן, והוא אמר "איזה בחור? אני כאן לבד!". מה, הוא עובד עלי? שאלתי מי היה שם לפני שעה, והוא אמר לי שהוא לא יודע. זהו. בנקודה זו כבר רתחתי והחלטתי לתת לו קצת על הראש "איזה עסק זה? איך אתם מנהלים שם את המקום? אתם אפילו לא יודעים מי עבד שם לפני שעה? מה, אתה צוחק עלי?"
 
"את צוחקת עלי?" הוא שאל. ואני זעמתי כמו שור שמנפנפים מולו בד אדום, "מה זאת אומרת? לא, אני לא צוחקת בכלל, אני מאוד, אבל מאוד מאוד עצבנית!!!!" היו עוד כמה חילופי משפטים בינו לביני ובסוף הוא ניתק את הטלפון. זה עיצבן אותי. מה הוא חושב לעצמו? התקשרתי שוב וכשהוא הבין שזאת אני הוא צעק לתוך הטלפון, כלומר עד לנקודה הרגישה של עור התוף שלי, "זאת שוב אתתתתת?!?"וניתק.
 
אם לא הייתי צריכה להשכיב את הילדים לישון הייתי נוסעת עד אליו ומראה לו מה זה (יפה, רחלי…) ואז הקול הקטן והמתוק הזה שוב נשמע מתוכי, 'היי רחלי, למה את מתעצבנת ככה? זה מה שהשם רוצה, תירגעי…' אבל התעלמתי ממנו.
 
אוי… העצבים, העצבים האלה… ועוד בשביל חמישה שקלים!…
 
מאוחר יותר בערב, התקשרתי לחברתי הטובה – רחל חיים, אחת מכותבות האתר, וסיפרתי לה מה קרה. אין לי סבלנות לחוסר צדק ואני צריכה במצבים כאלה מישהו שירגיע אותי. בשלוש מילים היא פתרה את התעלומה "זה רק מבחן". ואני? איך לא חשבתי על זה? כן, זה רק מבחן. כל הסיטואציה הזו, מתחילתה ועד סופה הייתה מאוד אבסורדית ולא פחות מכך גם מוזרה.
 
וכמעט מיד גם קיבלתי את התשובה למה זה קרה. מוקדם יותר באותו יום עשיתי חסד גדול לכמה אנשים. רבי נחמן מברסלב מסביר, שכאשר אדם עושה משהו שמושך את אורו של בורא עולם לעולם, מיד מתעוררים כל המקטרגים שלו ופותחים לו את התיק שם למעלה, לדעת אם הוא ראוי לקבל את הברכה והשפע שבאים בעקבות המצוות שעשה. ולפתוח את התיק שם למעלה זה כמו לפתוח תיבת פנדורה – כי התיק של מי מושלם ונקי?! לא שלי, בכל אופן.
 
החוק הרוחני הזה מתאים להרבה דברים בחיים: כמה מאיתנו יודעים שכאשר התחלנו את המסע הרוחני הדברים היו יותר קשים? בהתחלה, היה הרבה יותר שקט ורגוע, פחות לחץ והרבה פחות מבחנים, ואולי החיים היו פחות מאותגרים. אבל ברגע שעלינו על דרך המלך והתחלנו לפשפש במעשים שלנו, כאילו כל חוקי מרפי מקבלים את האות וזה קורה: "כל מה שיכול להשתבש – ישתבש!"
 
הרב שלום ארוש מסביר את החוק הרוחני הזה בשיעוריו ובספריו: "לפני שאדם מתחיל לחוות עונג, הוא חייב לחוות כאב". אני יודעת, זה נשמע מאוד לא הוגן. אבל אתם יודעים מה? זה נשמע מאוד הגיוני. "ישנו חוק ברזל ברוחניות", ממשיך הרב ארוש להסביר, "שאומר: האמונה קודמת לשכל". לפני שנוכל להבין את המצב הכואב אליו נקלענו עם ההיגיון שלנו (אם בכלל) אנחנו חייבים להקדים את האמונה, לתת לה את הבמה קודם כל. שהרי לכל דבר יש מטרה והכל לטובה. החושים בהם ניחנו מוגבלים, לעולם לא נבין למה היינו צריכים להתמודד עם אתגר זה או אחר. לכן עומדות בפנינו שתי אופציות: או להשתמש באמונה שתעזור לנו לשרוד את האתגרים הללו, בתקווה שנצמח מהם ברוחניות שלנו. או, להפוך קורבנות לנסיבות ולסבול לשווא.
 
לרוב, לצערנו, אנחנו בוחרים באפשרות השנייה.
 
האם אבין מבחינה הגיונית את התנהגותו המוזרה של האיש מהפיצה? רוב הסיכוי שלא. אבל יש לי אמונה שלא משנה מהי הסיבה, השם רוצה רק את הטוב ביותר בשבילי.
 
וזה מה שאני באמת צריכה לדעת.