חופש הדיבור

 

חשבתם פעם על הכוח שיש לנו בזמן שאנו מדברים?

 

חשבתם פעם באמת מה זה חופש הדיבור? מה הוא אותו חופש, שאנו נותנים למילים היוצאות מפינו לאוויר העולם?

 

בזמן שאנו מדברים זה לא כל כך מעסיק אותנו לחשוב על הכוח ועל החופש, אנחנו פשוט מדברים. אנחנו משחררים לאוויר העולם הרבה מילים ומשפטים, שלא פעם יכולים להיות פוגעים ואף הרסניים. לא פעם הנזקים שהם גורמים הם בלתי הפיכים כאשר משפטים אלה נאמרים שלא במקומם. יחסים ידידותיים בין משפחות וחברים יכולים לההרס ללא תקנה, אפילו אומות שלמות שילמו מחיר לא קטן בגלל שנאמרו כמה מילים לא במקום, וזאת מכיון שהדיבורים היו הרסניים.

 

אין בכוונתנו לומר שכל אחד מאיתנו צריך להצטייד בצנזור-אישי צמוד בכל שיחה שיקיים, אבל בהחלט ראוי שנעניק תשומת לב לדיבורים מסויימים שיוצאים מפינו, כדי שלא נהיה, חלילה, "נרגן אלוף ואיש מדנים לחרחר ריב". והכוונה היא, האם בזמן שאנו מנהלים שיחה אנו מאזינים לאיזה ‘מבזק’ רכילות, או שקיבלנו על עצמנו להיות לא פעם ‘כתבנו מהשטח מוסר’ שההוא וההם אמרו ועשו, בתוספת ‘חוות דעת’ אישית על השכנים מהקומה השלישית.

 

הדיבור הוא כוח רב ועצום והוא עיקר האדם, ובשל כך נקרא האדם – מדבֵּר, כי בכוח זה הוא נבדל מכל שאר הברואים. כאשר כוח זה מתקלקל ואינו מנוצל כראוי, לרוב על ידי שמדברים לשון הרע על אדם מסויים, הופך הדיבור להיות שלילי ומזיק מאוד – גם למדבר גם לשומע וגם למדובר, מכיון שדיבורים רעים על הזולת, שלפעמים מלווים בשקרים לצערנו הרב, הם דברים המתקבלים על לב השומע ויש בכוחם השפעה רבה, כי עד שכדור השלג הספוג בריכולים הגיע אל המדווח, נוספו בדרך גילגולו אליו עוד כמה עידכונים ופרטים שלא בהכרח תואמים למציאות של המדובר. מכאן שהדרך אל המחלוקת כבר פתוחה, ואותו "נרגן אלוף ואיש מדנים לחרחר ריב" עשה את שלו בעזרת כמה מילים.

 

לכן כשסיים רבי נחמן מברסלב את דבריו, באחד מהשיעורים שנתן לחסידיו (ליקוטי מוהר"ן כא’), הוא כתב: "שלא יוציא שקר מפיו" ולא לשון הרע שהוא חמור ביותר, כי אם ידבר אמת, אזי מלשון הרע ינצל ממילא!. והוסיף רבי נתן (תלמידו המובהק של רבי נחמן): כי עיקר קיום ושלמות הדיבור הוא על ידי אמת.

 

 

תופעת דיבור לשון הרע לא התפתחה בדורנו, אלא היתה קיימת בעולם מימי קדם. ידוע הדבר, שעיקר בריאת העולם היה כדי לגלות את טובו ורחמנותו של הקב"ה, וכתוב: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". אולם מה קרה מאז "והנה טוב מאוד"? התשובה לכך היא, שאותו נחש קדמוני ש"היה ערום מכל חיית השדה" דיבר לשון הרע והוצי דיבה על הקב"ה: "כי יודע אלוקים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים" – ובדיבור זה המיט שואה על האנושות.

 

דיבורים אסורים של לשון הרע היו קיימים מקדמת דנא, אך עם הזמן הפכו לבעיה קשה מאוד, עד שבדורנו נעשה הדיבור נטול רסן. כדי להימנע מכך, אנו כמובן לא נגזור על עצמנו שתיקה ובזה נפתור את הבעיה. זהו בהחלט פתרון קל מאוד שיעזור לנו לברוח מדיבורים אסורים, אבל מצד שני יבטל את "מותר האדם מן הבהמה" – שזהו כוח הדיבור שניתן לנו, ולא יתכן שנוותר על הדבר שמייחד אותנו כל כך. לא את הצעד זה אנו מתבקשים לעשות, וזה גם לא הגיוני שנפסיק לדבר! אלא הדבר אותו אנו מתבקשים לעשות הוא, לדעת לבקר ולשים לב לדיבורים היוצאים מפינו, מכיון שיש בכוח הדיבור יכולת לחולל גדולות אם רק נדע להשתמש בו כראוי.

 

על תופעה זו אמר רבי נחמן מברסלב: "כשאדם יושב לדבר מחברו, זה בחינת "ראש השנה", שהוא יום הדין, כי הוא יושב ודן את חברו. וצריך להיזהר מזה מאוד ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו, כי המשפט לאלוקים הוא. וכמו שאמרו חז"ל: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – מובן הדבר, שהמילים נאמרו בכלליות לכל זמני השנה, אך תופעה זו חוזרת, בצורה מוגברת כשהזמן גורם, כגון ביום הדין.

 

שלמה המלך ע"ה אמר: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" (משלי כא). יש להבין, במה נתייחדו הפה והלשון משאר כל איברי האדם, ומכל שאר העניינים שעל האדם להישמר מהם, עד ששמירתם מצילה ומונעת את הנפש מצרות יותר מכל דבר אחר? בדומה לזה יש להתבונן על מה שאמר דוד המלך: "מי האיש החפץ ימים, אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים לד) – כיצד דווקא נצירת הלשון והשפתיים מעניקה חיים טובים?

 

להבנת העניין, נסביר מעט על אודות רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים הרוחניים, שיש לכל אדם. האיברים והגידים הגשמיים הקבועים בגופנו, מהווים לבוש לאיברים ולגידים הרוחניים שכנגדם. על זה נאמר: "עור ובשר תלבישני, ובעצמות וגידים תשוככני" (איוב י). הכתוב מכנה לבוש וסכך את העור, הבשר, הגידים והעצמות – כי זהו תפקידים במערכת של גוף ונפש באדם. הנפש היא עצם האדם, והגוף טפל לה. לפיכך הלביש יוצר האדם כל איבר מאיברי הנפש באיבר גשמי המכונה בשמו, ממש כשם שאנו מלבישים את גופנו בבגדים. והוא הדין לגבי גידי הנפש, אף הם זוכים לגידים גשמיים המסוככים עליהם. כנגד רמ"ח ושס"ה אלה, העניק לנו הבורא רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, וגם הם מכוונים כנגד איברי האדם וגידיו.

 

דברים אלה אמורים על כל איבר מאיברי הגוף והנפש, והם נכונים שבעתיים כאשר מדובר על שמירת הלשון. אם יתיר אדם לעצמו להימנות, חלילה, עם כת מספרי לשון הרע והרכילות, ברור שגם לא יימנע מלשמוע סיפורי רכילות ולקבלם על מנת לספק לעצמו "סחורה" ולהעבירה לאחרים. על כך אמרו חז"ל: "לא תלך רכיל בעמך" – אל תעשה מנהגך כמנהג הרוכלים המוליכים את סחורתם מהמקום שבו קנו אותה אל המקום שקונים מהם. נמצא, שמי שנגוע בלשון הרע, מקלקל בחייו את חושי הדיבור והשמיעה. לפגיעה זו בחוש הדיבור ובחוש השמיעה יש משמעות מיוחדת, הנובעת מהמקום החשוב שהם תופסים בחיי האדם, ויש לזכור שהם החושים הראשיים, אשר בהם תלויה צורת האדם ושלימותו בעולם הזה. הפה והאוזן הם איברים חשובים מאוד באדם. לכן דיבור ושמיעת לשון הרע, פוגעים בפה ובאוזניים הרוחניים של האדם.

 

כדי להאיר את עיני ישראל בנושא חשוב זה של שמירת הלשון, ליקט קיבץ וערך הרב ישראל מאיר הכהן זצ"ל הידוע בכינויו ה"חפץ חיים", את ההלכות המסועפות בעניין זה, בספר "שמירת הלשון" בו הוא מעורר ומחזק את הזהירות בקיום הלכות אלו. אם חפצים אנו לראות עד היכן יכולה להגיע המכשלה שבעקבות אי הזהירות בדיבור ובחופש שאנו נותנים למשפטים, שלכאורה, נראים כפשוטים וחסרי משמעות, נוכלל ללמוד גם זאת מהרב ה"חפץ חיים" בעקבות מעשה שסיפר הגר"י קמינצקי זצ"ל:

 

פעם אחת יצא ה"חפץ חיים" בלוית רב אחד למסע בן שלושה ימים לדבר מצווה לעיירה בפולין. בדרכם נכנסו לפונדק ברמת כשרות גבוהה, כדי לסעוד שם את ליבם. בעלת הפונדק זיהתה מיד את שני האישים, הושיבה אותם ליד שולחן מיוחד ודאגה שישרתו אותם כראוי. כאשר סיימו את הסעודה ניגשה בעלת הבית אליהם ושאלה: "איך מצא חן בעיניכם האוכל שלי?". "טוב מאוד". השיב ה"חפץ חיים", "הוא היה מצויין". "ומה אתם אומרים" – פנתה אל הרב השני. תשובתו לא איחרה לבוא: "די טוב, אך יכול היה להיות יותר מלוח".

 

האישה פנתה מיד לעבר המטבח, וה"חפץ חיים" החוויר והיה נסער. בפנותו אל הרב שנלווה אליו, אמר: "אינני יכול להאמין! כל ימי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ואיך עשה לי זאת הקב"ה שאבוא איתך ועלי לסבול לשמוע אותך מדבר לשון הרע?! אני מצטער על כך שבאתי עמך לכאן, ואני משוכנע שמטרת מסענו אינה דבר מצווה טהורה, אחרת לא היה קורה לי דבר זה".

 

בראות הרב את תגובת ה"חפץ חיים", נבהל ואמר בתדהמה: "וכי מה אמרתי בסך הכל, מה היה נורא כל כך בדברי? אמרתי שהאוכל היה טוב ורק הוספתי שהיה מן הראוי להוסיף עוד מעט מלח!". השיב לו ה"חפץ חיים" בקול בוכים: "אינך יודע להעריך כיאות את כוחן של המילים, המארחת שלנו היא בודאי אינה המבשלת. הטבחית יכולה להיות אלמנה עניה הזקוקה לעבודתה כדי לתמוך במשפחתה. עכשיו, בגלל דבריך, תלך בעלת הבית למטבח ותאשים את הטבחית בכך שהאוכל לא היה מלוח דיו. כדי להגן על עצמה, תכחיש האלמנה העניה את דבריה ותאמר שהיא שמה די מלח ואפילו טעמה את המאכלים לפני שהגישה אותם לפני האורחים".

 

"ואז", המשיך ה"חפץ חיים" ואמר, "בעלת הבית תאשים אותה בשקר ותאמר לה: ‘האם הינך חושבת שהרבנים הינם שקרנים?! את היא זו ששיקרת!’ הן תתווכחנה, ובעלת הבית תתרגז עד כדי כך שהיא תפטר את המבשלת המסכנה, והיא תשאר מחוסרת עבודה. ראה נא לכמה עבירות גרמת במילותיך הספורות: (א). דברת לשון הרע, (ב). גרמת לבעלת הבית ולי לשמוע לשון הרע, (ג). גרמת לבעלת הבית לחזור על דברי לשון הרע בפני המבשלת, זהו כבר חטא של רכילות, (ד). גרמת שהטבחית תשקר, (ה). בגללך גרמה בעלת הבית כאב וצער לאלמנה, (ו). גרמת ריב בין אנשים".

 

כשסיים ה"חפץ חיים" את דבריו, חייך הרב השני ואמר בשקט ובכבוד: "דומני שיש כאן גוזמא גדולה! לא יתכן שהמילים הפשוטות שאמרתי לבעלת הבית, יגרמנו לכל זה!". אמר לו ה"חפץ חיים": "אם הינך סבור כך, הבה נלך למטבח וניווכח".

 

בפתחם את דלת המטבח, ראו שאכן נזפה בעלת הבית קשות בטבחית, והאישה העניה עמדה כשהיא מוחה דמעות מעיניה. כאשר ראה הרב את המתרחש, הוא החוויר. הוא חש אל הטבחית, התנצל על כל נזק או צער שאולי נגרם לה, והתחנן בפניה שתסלח לו. אחר כך פנה אל בעלת הבית וביקש בתחינה שתסלח לטבחית ותשכח מהמקרה, כמו כן התחנן בפניה שתרשה לטבחית להמשיך בעבודתה. הוא הציע לה אפילו תשלום, ובלבד שלא תפטר את הטבחית.

 

בעלת הפונדק היתה אישה טובה ונדיבה, והגיבה בחיוב לדברי הרב. "בודאי בודאי", אמר האישה, "המשך עבודתה אצלי אינו מוטל כלל בספק, אני רק רציתי שהיא תדע שצריכים להיות זהירים. היא טבחית מעולה, והיא תשאר במשרתה".

 

סיפור מאלף זה מלמד אותנו עד כמה עלינו להיות זהירים. כשם שכמה גרגירי מלח עלולים לגרום לנזקים גדולים כך גם מילים אחדות עלולות לגרום לנזק רב. מילה אחת של לשון הרע עלולה להרחיק את המספר מבוראו, בגלל גודל העבירה, ואף מחברו, מחמת השנאה הנוצרת מהדיבור בגנות הזולת.

 

אחת העצות היעוצות היא, לימוד הלכות לשון הרע והתחזקות באהבת הזולת. כל מי שמשקיף על זולתו בעין טובה ומגיע לאהבת הבריות, קונה לעצמו אמצעי להינצל מדבר חמור זה של לשון הרע. על יד כך ימצא חן בעיני אלוקים ואדם, ויהיה אהוב למעלה (בשמים) ונחמד למטה (בארץ).