חלה שכל כולה סגולה

בשורה קשה טלטלה את גופי, מיה
הקטנה חולה במחלה האיומה. בערב
מיוחד שהוקדש לרפואתה עשינו
הפרשת חלה הידועה בברכות, בשפע,
ובעיקר, בסגולות שלה!
 
 
בשורה מרה טלטלה את גופי. ילדה קטנה, בת חמש בסך הכל, בתם של חברים טובים שלנו, חולה במחלה הנוראה, יש לה סרטן הדם.
 
בתוך תוכנו, אנחנו יודעים שהדברים האלו קיימים בעולמנו וגם קורים לאנשים כל הזמן, אבל כשזה מעיז להתקרב לרדיוס הקרוב שלך, כשאתה מכיר את האדם באופן פרטי ואישי, זה ממש בלתי נסבל.
 
השלב הראשוני, במצב כזה, הוא הכחשה טוטאלית. השני, הוא פחד איום ונורא עליהם וגם על עצמך ומשפחתך. בשלישי, מתחילים לעכל ולהבין, וברביעי יש צורך לעשות, לפעול ולעזור.
 
אז דבר ראשון, כעזרה ראשונה, חילקנו ספר תהילים בין כל החברות לרפואתה השלמה והמהירה של הילדה. אבל הרגשנו שזה ממש לא מספיק.
 
ערב הפרשת חלה היה הצעד השני לקראת סידרת הטיפולים הכימותרפיים המסיביים שהיא הייתה צריכה לעבור למחרת.
 
חברתי הזמינה אליה הביתה כארבעים נשים, חברות וקרובות משפחה, והשולחן היה מלא במטעמים וכל טוב כמיטב המסורת הנשית.
 
האישה שהנחתה את הערב הפנטה את כולן בסיפורים והסברים על מהות המצווה. היא סחפה אותנו אחריה בסעודת ה"אמנים", ולבסוף, לימדה על חשיבות הפרשת החלה, על זמן הלישה שהוא עת רצון גדול שבו השמים פתוחים לבקשות ותפילות, ועל הסגולות והברכות הרבות המובטחות בקיומה. אחרי שענינו "אמן" גדול ובראנו מלאכים שישמרו על הילדה החולה, התרכזנו כולנו וביקשנו בקשות כל אחת על עצמה ועל אחותה. את הערב סיימנו במעגל גדול בו רקדנו לצלילי השיר "אנא בכוח".
 
זה היה ערב חזק ומגבש, ובין אם נכחו בו נשים דתיות וכאלו שאינן שומרות מצוות, כולן הרגישו את חשיבות האחדות ואת האנרגיות החזקות של ההתכוונות שלנו למען המטרה החשובה שלשמה התכנסנו. גם התמיכה הנשית-קבוצתית באם הילדה היוותה חלק משמעותי, כשכולנו מלוות אותה בחום ואהבה.
 
מעבר לחשיבות של הערבים והמפגשים להעברת חומר לימודי והסברים בנושאים מסוימים, יש בהם הרבה אהבת ישראל וקירוב לבבות. התקבצות של נשים יחד, במטרה קדושה ובליווי מצווה כל כך חשובה, יש בה כוח אדיר שאפשר להרגיש את הנוכחות שלו ממש בחלל. ואני בטוחה שהכוח הזה עולה למעלה ומזיז עולמות עליונים.
 
התחייבתי לעצמי לפחות פעם בחודש להקפיד על מצוות הפרשת חלה בבית כסגולה לשמירה על בני הבית, פרנסה טובה, שלום בית ולידה קלה.
 
אם להודות על האמת, בעבר לא ממש הקפדתי על אפיית חלה לשבת. המון סלטים, דגים ובשר, יין טוב, עוגות, פיצוחים וחמין לבוקר – מלווים עד היום, בלי פשרות וויתורים, את שולחן השבת שלי. אבל ביני לבין עצמי, בין כל הבישולים והניקיונות, הרשיתי לעצמי לוותר על אפיית החלה. הבצק שצריך לתפוח פעמיים, ואחר כך לעבור כמה 'נגלות' בתנור, בין האמבטיות לילדים והסידורים האחרונים… בשביל מה אני צריכה את הלחץ הזה אם אפשר היום לקנות חלות כה טעימות במאפייה השכונתית?
 
בשבת אצל אמא שלי, שאלתי אותה מדוע היא אף פעם אינה מוותרת על "לחם בית", אפילו שהיא בקושי מספיקה לפעמים דברים אחרים. התשובה שלה, בליווי ערב הפרשת החלה, הובילה אותי לתובנה עמוקה שאחריו בא גם שינוי גדול בהרגלים ובתפישה.
 
"החלה זו המצווה שלנו ילדתי" היא אמרה לי. "לא הסלטים, החמין ואפילו לא הספונג'ה".
 
בבת אחת נפל לי האסימון.
 
אנחנו דואגות להקפיד על מצוות נידה והדלקת נרות שבת, כמובן, כפי שצווינו, אבל את הפרשת החלה נוהגות לעיתים להזניח. מיד הרגשתי שאני רוצה לשנות את סדר העדיפויות שלי ולנסות להקפיד על שלושת המצוות בהן אני מצווה, ללא משוא פנים ותירוצים.
 
בשבתות האחרונות חלות מהודרות, תוצרת בית, מעטרות את שולחן השבת שלנו. כשמסתיים יום הלימודים בגן, חוזרות הילדות ומתיישבות ליד השולחן ויחד אנחנו צרות צורות לחלות, כל אחת וחלתה היא. וכמו שהתרגלתי שבשבת שלי יש המון סלטים, דגים, בשר ויין טוב, שבלעדיהם זה נראה לי לא מכובד מספיק או לא "שבתי", הצטרפה לחבורה בשמחה החלה הביתית, כשהיא ממלאת את הבית בריח טוב, סוחטת מחמאות והתפעלויות, משמחת את יושבי הבית, ומפזרת סביבה סגולות וברכות.
 
מוקדש לרפואתה השלמה והמהירה של מיה בת יפעת.