ישראל שלי, לא עוד פיסת נדל”ן

אחרי אלפיים שנות גלות, אנחנו גרים, חיים ופועלים בארץ המובטחת ונראה כי רובינו כבר התרגלנו לעובדה זו, לכן לא נותנים על כך את הדעת. כוחו של ההרגל גורם לנו לשכוח ולא להעריך את המעלה הגדולה של הישיבה בארץ, לכן טוב אם נזכור שעבור הסבים והסבים של הסבים שלנו, ובמשך דורות רבים מאוד, מה שעבורנו מובן מאליו היה בגדר משאלת לב בלבד וכיסופים רחוקים. היהדות מגלה לנו כי בנשמה של כל יהודי מוטבע מעין "מטען גנטי" שבבסיסו השייכות לארץ ישראל. כמו דג הסלמון, ששוחה מאות קילומטרים בנהרות ענק ותמיד יחזור להשריץ במקום הקינון הבסיסי, כך גם עם ישראל – המקום היחיד על פני כדור הארץ בו נרגיש ב"בית" ובמקום הטבעי לנו ביותר – הוא רק בארץ ישראל.
 
למה? מה כל כך מחבר אותנו לארץ הזאת? התשובה היא, שישראל היא לא רק שטח טריטוריאלי בו העם היהודי סוף סוף מצא מנוחה (יחסית) אחרי אלפיים שנות גלות, שואה ורדיפות. לארץ ישראל יש סגולות אחרות, רוחניות ונעלות הרבה יותר. כל מי שטייל בעולם יוכל להעיד שעל פני הגלובוס ישנם מקומות מרהיבים הרבה יותר ביופיים, ישנם מקומות משופעים במשאבי טבע וישנם מקומות עם פחות אויבים מסביב, ובכל זאת – אין כמו ארץ ישראל. העובדה שמדובר בארץ שקיבלנו במתנה ישירות מהקב"ה בכבודו ובעצמו מעידה על מעלתה הפנימית והרוחנית, וקוראת לנו לפתוח את העיניים  והלב ולגלות את כוחה ועוצמתה.
 
התורה, לכל אורכה, מתייחסת לארץ ישראל כ"ארץ רחבה". זה כמעט מצחיק, שכן בכל קנה מידה ישראל היא ארץ קטנטנה. אפילו בימי המקרא בהם הייתה גדולה יותר ממה שאנו מכירים היום, עדיין, ישראל נחשבה לפיסת ארץ מזערית המוקפת אימפריות גדולות. חז"ל אומרים לנו ש"רחבה" אינו בהכרח תיאור גיאוגרפי, כי אם רוחני. ישראל היא ארץ "רחבה" – משום שהיא מרחיבה את דעתם של האנשים החיים בה.
 
בכלל, המתבונן במקורות היהדות עומד נפעם מול הילת הזוהר בה תוארה ארץ ישראל בדברי חז"ל וגדולי הדורות. על אוויר הארץ נאמר שהוא מחכים, על תורתה ועל חכמתה נאמר שאין כמוהם בעולם, על המהלך בה ארבע אמות אמרו כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ועוד כהנה וכהנה אמרות המצויות בידינו שכולן מדברות בשבח הארץ. הרמב"ן הגדיל ואמר שלקיום המצוות מחוץ לארץ ישראל אין באמת חשיבות ומשמעות. הקדושה האמיתית נאחזת במצוות רק כשהן נעשות וקשורות לארץ, והסיבה שבכל זאת קיימו מצוות בגולה במשך אלפיים שנה הייתה כדי שלא נאבד את המסורת והידע, ושהן ישמשו אותנו בחזרתנו הצפויה לארצנו.
 
התיאורים המופלאים הללו אינם מפתיעים, שכן בורא עולם הבטיח בתורה שיעמוד בקשר תמידי 365 ימים בשנה עם ארץ ישראל ושוכניה: "אֶרֶ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּורֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ – מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א). בהחלט אפשר לומר, בלי להתבייש, שלא קם אחד שאהב ואוהב את ארץ ישראל כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו. ומסיבה פשוטה, על כך הוא מעיד בספרו – התורה הקדושה, שוב ושוב. לא, לא תמצאו שום חוברת הסברה תיירותית בעולם שמשבחת את ישראל כמו התורה. אין שום קמפיין פרסומי שמהלל אותה כמו ספר הספרים. כי ישראל, כמו שמגלה התורה, היא לא רק מקום יפה ומיוחד (כמו מקומות יפים ומיוחדים אחרים על פני הגלובוס), אלא היא בראש ובראשונה פיסת אדמה הקשורה בצורה עמוקה ושורשית לנפשו של העם היהודי. "ארץ זבת חלב ודבש" אינו מקום בו בהכרח נוח יותר מבחינה חומרית לחיות, אלא מקום בו התורה (שהומשלה לחלב ולדבש) פורצת בכל עוצמתה.
 
ראשית הקשר הזה בין העם וארצו מתחיל, על פי רש"י, כבר בסיפור בריאת העולם. בפרשנותו על פרשת בראשית שואל רש"י, בשם המדרש, מדוע לא התחילה התורה במצוות קידוש החודש? שהרי אם מטרת התורה היא ללמד אותנו את המצוות הרי היה ראוי לפתוח במצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל עם יציאתו ממצרים – מצוות קידוש החודש. אך תשובתו היא, שמטרת סיפור בריאת העולם על ידי הקב"ה נועדה לספק ליהודים תשובה כנגד אומות העולם, אשר ביום מן הימים עתידים לטעון כנגדם על שהם גזלו את הארץ משבעת העממים שישבו פה לפניהם. התשובה, על פי רש"י, היא שכפי שכתוב שהקב"ה ברא את הארץ (והעולם כולו), כך זכותו ליטול אותה ולתת אותה לנו כעם שנבחר על ידו לאכלס את השטח המיוחד הזה.
 
הרבי מליובאוויטש הקשה על הסבר זה ושאל, במה יועיל שנאמר לגויים שהקב"ה ברא את העולם ונתן לנו את הארץ, שהרי הגויים לא מאמינים בתורה? ותירץ זאת באומרו, כילא לגויים אנו צריכים לומר שהארץ שייכת לנו, אלא עלינו לומר זאת בראש ובראשונה לעצמנו!
 
רבי יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", מתאר את התוכנית האלוקית לטיפוח העם היהודי כשתילת כרם. כרם זקוק לארבעה דברים: גפנים, חלקת אדמה, שמש וגשם. הכוזרי מסביר כי הגפנים הם העם היהודי, האדמה היא ארץ ישראל, השמש היא ההשגחה הפרטית, והגשם הוא התורה. מובן שאם שותלים גפנים צרפתיות במדבר סהרה יצמחו עליהם ענבים שונים, מאשר היו צומחים בצרפת. בדיוק כך העם היהודי – כשהוא נמצא במקום שאינו ארץ ישראל, אינו יכול למלא את ייעודו האלוקי ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.
 
אין ספק שהבעיות הביטחוניות, הכלכליות, הדמוגרפיות והגיאוגרפיות פה רבות ומורכבות ביותר. בקלות אפשר לראות את "חצי הכוס הריקה" ולקטר על מציאות החיים הקשה, בדיוק כמו שאמרו אותם מרגלים – זו "ארץ אוכלת יושיבה". ובכל זאת, מהעונש שקיבל דור המדבר ומוסר ההשכל שלמד, עלינו לשוב ולהתאמן בלמצוא את נקודות האור (הרבות!)שיש פה. יש להתמקד בדיבורים חיוביים על הארץ ועל תושביה ובחיזוק הזהות היהודית. מספיק להסתכל 70 שנה אחורה ולהיזכר בגורלנו כעם ללא מולדת, כדי לשוב ולהרגיש מה טוב חלקינו על שיש לנו ארץ ומדינה כה נפלאה משלנו. פסוק מיוחד נאמר בתהלים ביחס לירושלים: "וראה בטוב ירושלים" (תהלים קכ"ח, ה). ברכה גדולה היא לזכות לעדן את עינינו, כדי שאלו תזכינה לקלוט רק את הטוב שבארץ ובירושלים. למעשה, אין זו רק ברכה, אלא גם משימת קודש שחייב כל אדם להציב לעצמו כאתגר: להשתדל שהעין עצמה תדלג על הצדדים השליליים ותבחר לראות רק את הטוב. "על כל פשעים תכסה אהבה". כאשר אדם חדור כולו בתחושה של אהבת הארץ, שוב אינו יכול לראות את פגמיה. מעיינות האהבה הנובעים ממקורותיה הרוחניים של הארץ, שוטפים ומכסים כל עיוות חומרי עד שהוא נעלם. לא מדובר חלילה בעצימת עיניים ובאמונה עיוורת. מדובר דווקא בלפקוח אותן אל הטוב שישנו.
 
לאהוב את הארץ גם היום? איך עושים את זה? בראש ובראשונה, עם חשיבה על טובת הכלל! בעידן המודרני והמנוכר בו הערך העיקרי הוא פיתוח האינדיבידואל, ה"כיף לי" וה"נעים לי", יש לשוב לערכים הבסיסים של אהבת הזולת, דאגה ואכפתיות כנה אחד לשני. בקיצור, אהבת הארץ ואהבת הזולת זה לזכור שמי שבאמת "פראייר" הוא מי שחושב רק על עצמו…
 
לרובנו כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם אחר הם בגדר מוקצה ושעלינו להתרחק מהם כמו מאש. יחד עם זאת, כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה, משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" ולזרוק עליהם רפש של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד. מי מאיתנו לא מוצא את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/ מתנחלים/ שמאלנים וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר?…" מי מאיתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה כי "כל הצרות שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך…" הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומראשי הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה". אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי אהבת המולדת אין פירושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה, ההיפך – אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זה צריך להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים. אותם מרגלים שחזרו משליחותם ובפיהם התיאורים הקשים, לא השכילו להציג נכון את הבעיות ולפעול למציאת פתרונות, אלא הסתפקו בלשים דגש על השלילי ותו לא. כולנו יודעים שלמצוא מגרעות (באדם, מדינה, מצב) זה הדבר הכי קל, מאשר לראות את הטוב שקיים, לכן הם נענשו בחומרה. לצערנו, גם היום הרבה אנשים נוטים להקצין את הרע ולקחת כמובן מאליו את הטוב שיש או להתעלם ממנו. אז בכו בכיית חינם שהפכה בכייה לדורות (חורבן שני בתי המקדש עליהם אנו מתאבלים בתשעה באב). והיום, בוכים ללא הרף, מתלוננים, לא מודים ואומרים תודה, כפיות טובה של ממש.
 
יש לומר את האמת ולא לפחד ממנה – ארץ ישראל היא לא רק "עוד" פיסת נדל"ן כשאר המדינות, כשם שהתורה אינה רק "עוד" ספר כשאר הספרים ועם ישראל אינו רק "עוד" עם כשאר העמים. אנו מאמינים בכל ליבנו שמכל המקומות בעולם, ארץ ישראל היא הכור האטומי לייצור אנרגיה רוחנית וחיובית לא רק לעם ישראל אלא לכל העולם כולו, ועל כן יש לאהוב אותה ולשמור עליה מכל משמר.