כבר לא שלי

איפה אני מרגישה הכי אאוטסיידרית?
אחרי שש שנים כאן והתנסות של שבוע
שם, הגעתי למסקנה שהחלק הכי קשה
שייך לבגדים. למה? כי מה הבגד אומר
עליך, חשבתם על זה?
 
 
כשעליתי לישראל, לא ידעתי חצי מילה בעברית. כן, ידעתי לומר 'שלום' – מי לא? אבל בזה הסתכם אוצר המילים העברי שלי. הפקידים בבנק היו ממלמלים משהו כשדיברו איתי, אבל לי לא היה מושג מה הם אומרים. חייכתי, הנדתי בראשי, או משהו כזה, תלוי במצב הרוח שלי, בכיתי והנדתי בראשי שוב. הניסיון לתקשר הסתכם עם הסברים באנגלית עילגת, או עם עוברים ושבים חביבים, שדוברים את השפה, הם שעזרו לי להבין מה קורה סביבי.
 
כשהבנות שלי חזרו מבית הספר עם פתקים המסבירים מה קורה בבית הספר, בכיתה, אילו טיולים יתקיימו בהמשך, שיעורי בית שצריך לעזור להן, דברים שצריך ליום למחרת וכו' – פשוט התעלמתי מהמכתבים האלה.
 
כי לא הבנתי מילה.
 
כך גם בסופרמרקט, בתחנת האוטובוס, עם השכנים, ובעצם, כמעט בכל מצב שעולה בדעתכם.
 
מאדם משכיל, רהוט עם יכולת להביע את עצמו עם אוצר מילים עשיר, הפכתי לאנאלפביתית בורה שלא מסוגלת לתקשר, או להבין אפילו את הרעיון הפשוט והמרכזי של תוכן הדברים. זו בהחלט הייתה התנסות מעליבה.
 
לפני חמש שנים נרשמתי לאולפן. לא זה מה שמפתיע אותי על עצמי, אלא העובדה שנשארתי ללמוד שם במשך שנה וחצי… ובסיום הלימודים באולפן לפחות היה לי שמץ של מושג על מה מדברים. כלומר את הרעיון המרכזי של הדברים הבנתי, גם את מה שקורה סביבי, למרות שלא יכולתי לתקשר בחזרה בעברית.
 
עד סוף שנת 2011, אחרי שש שנות מגורים בישראל, אפשר לומר שהשלמתי עם העובדה שאני אאוטסיידרית אנאלפביתית שמתקשה לתקשר עם הסובבים אותה. דבר שמוביל אותי להימנע משיחות מיותרות – ותתפלאו לשמוע כמה שיחות מתאימות לקטגוריית 'שיחות מיותרות' – כך באופן כללי אני די מסתדרת.
 
ועכשיו, אחרי שש שנים, כשהבנות מדברות עברית (לילדים הרבה יותר קל) זה מאוד עוזר לי. הגדולה בדרך כלל קוראת את המכתבים שאנחנו מקבלים מהמועצה ומסבירה לי מה צריך לעשות.
 
אבל יש את המצבים האלה שבהם שאני עדיין מרגישה כזאת אאוטסיידרית…
 
ורובם קשורים בדרך כלל לפעמים בהן אני הולכת לקנות בגדים. תראו, בלונדון היו לי סטים של בגדים ב'סטייל', אם אפשר לומר – ג'ינסים וטי-שרט'ס לסוף שבוע (לא הכי הולמים), ולשאר ימות השבוע – חצאיות ארוכות, סריגים או עליוניות נחמדות.
 
אבל כל הבגדים האנגליים שלי, אפילו הצנועים שבהם, כבדים ומחממים מאוד, לא הכי מתאימים אפילו לימים הכי קרים של החורף הישראלי. כמות הבגדים שהגעתי איתה לארץ אינה שימושית וכמעט שאינה נלבשת, משהו כמו עשרה חודשים שהמלתחה הזו נשארת כפי שהיא בארון.
 
ניסיתי להתמזג קצת, אבל אני לא כל כך מסתדרת עם האופנה כאן בארץ. זה 'לא אני'. כי אני לא אוהבת מלא רוכסנים, תפרים, שכבות, וכן כיוצא בזה בכל הקשור לבגדים. גם לא קווי מכפלת או חצאיות שנראות כמו אוסף של בדים שאוחו יחד. לכן, בכל פעם שאני מוצאת חצאית או עליונית זה ממש נס בשבילי. אני מודה לבורא עולם על נס גלוי ממש.
 
אבל זה לא כל כך משנה.
 
מה כן?
 
העובדה שהבגדים שלנו כל כך מסווגים אותנו, מתייגים אותנו, בין אם אנחנו מקבלים את זה או לא.
 
והבגדים שלי בהחלט מתייגים אותי בקטגוריית האאוטסיידרית שעדיין לא מצאה את מקומה בעולם.
 
אולם לא מזמן חזרתי  לאנגליה לרגל שמחה משפחתית. הייתה זו הפעם הראשונה שחזרתי לשם אחרי חמש שנים. מה אומר לכם, זה היה טיול כזה מוזר. דברים היו כל כך מוכרים – הרחובות, מזג האוויר, התרבות, האוכל ואפילו המבטא שאני רגילה לשמוע. כן, גם השכונה הכל כך מוכרת. אבל זה כבר לא היה 'שלי'.