ההתמכרות להרס עצמי

אני מִסכֵּן משמע אני קיים

אתם מכירים מישהו שאוהב לסבול? אני מכיר, ואני מכיר הרבה מאוד אנשים כאלה. למען האמת, כמעט כל האנשים שאני מכיר אוהבים לסבול ואפילו מכורים לסבל…

אחד הדברים שממלאים את האדם יותר מהכול הוא להרגיש מסכן, להרגיש שמקפחים אותו, להרגיש ששמים לו רגליים, שמפלים אותו לרעה, ששונאים אותו, שמדברים עליו.

מהאופן שבו אנשים חיים משום מה נראה כאילו מדובר בעונג גדול מאוד. כיף לך שיש לך את מי להאשים, שאתה יכול להתלונן יומם ולילה על העוולות שמעוללים לך, ועל העיוותים והשקר שקיימים בעולם ובכל מערכות החיים והשלטון. כשאתה סובל אתה סוף סוף מרגיש שאתה קיים, כי כל מי שמקשיב למצוקות שלך – ברגע אחד מזדהה איתך ומרחם עליך. אתה מרגיש מסכן וכולם אוהבים אותך. אתה מסכן – משמע אתה קיים…

אזהרה: תופעות לוואי

הבעיה “הקטנה” היא תופעות הלוואי של ה”עונג” הגדול והמפוקפק הזה. תופעות הלוואי הן שאתה ממורמר ואוכל את עצמך; אין לך יום ואין לך לילה; אתה מקנא, כועס, מתמלא במחשבות נקמה ושנאה, וממש נרקב מבפנים. ואני לא מדבר על אלה שכבר ממש יוצאים למריבות ולמלחמות והורסים את עצמם, את סביבתם ואת כל העולם כולו.

כמעט לכל אדם שאתה מדבר איתו יש איזה “רשע” או כמה “רשעים” קטנים בחיים שאשמים בכל הצרות שלו. הבוס שלו בעבודה שלא מקדם אותו ולא מעלה לו את המשכורת, המפקדים בצבא שלא מכירים בכישוריו יוצאי הדופן, החבר לעבודה שלא מבין שהרעיונות שלך טובים משלו; המנהלת של בית הספר “רשעית” כי היא לא מקבלת אותך לעבודה בגלל שאת לא מהחוג שלה, או שהיא “מושחתת” כי היא מקבלת לעבודה את קרובות המשפחה שלה למרות שהן לא מוצלחות כמוך; השכנים הרעים, מוסדות החינוך שמסרבים לקבל את הילדים שלך, ראש הישיבה, ראש הממשלה, החבר שבגד בך, האישה שמעלילה עליך עלילות ועוד ועוד.

מה הסיפור שלך?

לכל אחד יש איזה שהוא “סיפור”. בסיפור שלו יש “רעים” ו”טובים”, והוא כמובן הטוב, הוא המסכן, הוא הצודק, הוא העשוק. וזה ממש לא משנה מה האמת. ברגע שאתה חי את הסיפור הזה – אתה סובל. ואתה מוכן להמשיך לסבול רק כדי לא לוותר על הסיפור שלך.

אבל האמונה הפשוטה מספרת סיפור אחר. הסיפור האמיתי היחיד בעולם. סיפור שאין בו מסכנים ואין בו צער ואין בו סבל. סיפור שבו הכול תמיד טוב. לכולם. הסיפור האמיתי הוא שאף אחד לא יכול לגעת בך לרעה, אף אחד לא יכול לעכב את הקידום שלך או אתה הפרנסה שלך, אף אחד לא יכול להעליל עליך עלילות או להזיק לך. יש רק בורא עולם שהוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים, והוא אוהב אותך והוא עושה לך רק את הטוב ביותר.

אחים ואחיות יקרים, בשביל מה לכם לסבול? כל הסיפורים שאתם מספרים לעצמכם ולחברים שלכם – נקראים במילה אחת: “כפירה”. ובגלל הכפירה הזאת אתם סובלים ואוכלים את עצמכם ועצבניים על האישה והילדים וחיים בדיכאונות ובחרדות ובמתח מתמיד. האם לא כדאי לכם לזרוק לפח את כל ה”סיפורים” ולהתחיל ללמוד את הסיפור האמיתי, הסיפור הגואל והמשחרר, את הסיפור של האמונה?

מה הקשר לכפירה?

חז”ל מלמדים אותנו שקורח היה “מין”, כלומר כופר. על פניו זה נראה תמוה. הרי קורח בוודאי האמין בה’. הוא ראה את כל הניסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף ואכל מן, וה’ דיבר איתו במתן תורה, הוא היה תלמיד חכם עצום ומנושאי הארון. הוא לא היה טיפש. אז הייתה לו מריבה משפחתית או פוליטית עם משה רבינו – וכי זה הופך אותו לכופר? תקרא לו סכסכן, בעל מחלוקת, בעל תאוות שלטון ושררה, קנאי, רשע – תקרא לו איך שאתה רוצה אבל מה הקשר לכפירה?

אז התשובה הפשוטה היא כמובן שהאמונה במשה היא חלק בלתי נפרד מעיקרי האמונה, שכל התורה שבידינו ניתנה למשה רבינו. וקורח בגלל קנאתו וגאוותו, הגיע למסקנה המסוכנת שמשה מחליט על דברים מדעתו וכפר באמונה שהתורה היא מן השמיים. ולכן נקרא מין.

אבל על פי מה שהסברנו ישנו הסבר נוסף, הסבר פשוט ששייך לכל אדם בכל מציאות.

גם אם משה רבינו לא היה “משה רבינו איש האלוקים”, אלא סתם מנהיג ח”ו. זה לא משנה איך הוא הגיע לזה, אבל אם הוא המנהיג – זה בגלל שבורא עולם מינה אותו. ה’ ממליך את כל המלכים ומחליט מי יהיה נשיא ארצות הברית ומי יהיה ראש ועד הבית של הבניין; מי יהיה הרב הראשי ומי יהיה הסדרן של האוטובוסים באגד. כל תפקיד וכל מינוי בעולם נקבעים על פי ה’.

ואותך ה’ החליט לא למנות, וזה לטובתך. כי בסך הכול כל תפקיד הוא עונש. לא התפקיד נותן לך את החיים. יש לך חיים, ויש לך מה לעשות ומה להתקדם בעולם הזה. ה”תפקיד” לכל היותר מפריע לך להתקדם בתפקיד האמיתי שלך בעולם הזה. וה’ החליט שזה לא טוב לך, והוא נתן לך את הטוב ביותר בשבילך, ועליך לראות את הטוב שיש לך ולשמוח בחלקך. זו האמונה הפשוטה וזה הסיפור האמיתי.

ברגע שיש לך סיפור אחר, סיפור משלך, אתה כבר נקרא “מין”, כופר.

חושף השחיתויות

איזה סיפור יפה היה לקורח. שחיתות ציבורית ממדרגה ראשונה. איך משה ממנה לכל הג’ובים את המקורבים. הוא מלך, אח שלו כהן גדול, חיים על חשבון המדינה, כולם צריכים לתת לו תרומות ומעשרות, את כל הלוויים הוא עושה משרתים ומשפיל אותם ורק הוא ואח שלו ועוד קומץ מקורבים לבדם בפסגה; ואפילו להיות נשיא השבט, שזה היה התפקיד המתאים והמתבקש ביותר לקורח – גם את זה “גזלו” ממנו באטימות ובאכזריות.

עם סיפור כל כך מרגש ואמיתי, נוקב ומטלטל – היה אפשר לעשות תחקיר בכלי התקשורת, ולהרעיש את המדינה. זה סיפור מנצח. קורח הולך מחוג בית לחוג בית וכולם בוכים איתו. עם הסיפור הזה הוא סוחף את כולם, ואפילו את כל גדולי ישראל ראשי הישיבות והסנהדראות, כל ה”אליטה” הרוחנית של העם!

ושוב נדגיש, גם אם זה לא היה משה רבינו, וגם אם לא הכול היה על פי ה’ ועל פי הגבורה – זו עדיין כפירה מוחלטת. וכאן בעולם ההעלמה הזה שבו האמונה נעלמת – כאן יש הרבה מאוד כוח לכפירה. היא מרגשת, היא משכנעת, היא צודקת – אבל היא מביאה את האדם לסבל נורא ולהפסיד את החיים, לעיוורון מוחלט; עיוורון שגורם לעם שלם שראה רק לפני זמן קצר את משה רבנו גואל אותם ומוריד תורה מן השמים – לבעוט ולכפור בכל הטוב ובכל האמת ובכל האמונה.

משה רבינו הבין שעם ישראל נמצאים במצב קריטי. מחליקים במדרון אל התרסקות בלתי נמנעת. הוא ביקש מה’ לעשות משהו חריג ביותר: לברוא בריאה חדשה. וה’ הסכים על ידו. היו חייבים לטלטל את עם ישראל ולהעיר אותם מהעולם של סיפורי הפנטזיה.

אך כפי שהקדמנו, הסיפור של קורח הוא לא סיפור חד פעמי. זה הסיפור של החיים שלנו. זה הסיפור של המסכנות שלנו ושל כל הסבל שלנו בחיים.

קורח הקדמון נבלע באדמה ועד היום עומד וצועק “משה אמת ותורתו אמת”, אבל יש עוד הרבה “קורחים” קטנים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, ואת הקורחים האלה אנחנו צריכים להשתיק, אנחנו צריכים לקרוע ולשרוף ולהשמיד את כל ה”סיפורים” שהורסים לנו את החיים, ולהתחיל לספר לעצמנו את הסיפור המתוק והמרפא של האמונה.