כח החיוך והארת הפנים

 

 

היה זה בשנת תשנ"א.

 

צעדתי במורד רחוב ירמיהו בירושלים, בדרכי לביתי. על פי רוב לא הייתי רגיל ללכת בדרך זו, בוחר הייתי בדרך כלל ללכת מכיוונים שונים לגמרי. משום מה – ועד היום אין לי הסבר מדוע – באותו יום הוליכוני רגלי דרך רחוב זה.

 

חלפתי סמוך לתחנת האוטובוס ומראה מוזר משהו צד את מבטי: על ספסל התחנה ישב אדם גבוה ורחב מידות, גלוי ראש, וגבו מופנה אל האוטובוסים המגיעים, כלומר יושב כאן ואינו ממתין לקו כלשהו. למרגלותיו נחו סלים כבדים עמוסי פרי וירק ועינו סורקות ובוחנות את העוברים והשבים. כאשר חלפו כמה בחורים צעירים, תלמידי תלמוד-תורה סמוך, ותחת ידם תפילין – הוגבהה ידו לעברם, כמנסה למשוך אליו בחשאי את שקית התפילין. הדבר חזר ונשנה ועורר את שימת ליבי. כשהבחין האדם שנותרתי לעמוד בתחנה ואיני ממשיך לדרכי – חשש כנראה מן המעקב אחריו והחל נע על מקומו באי שקט.

 

בליבי שרר פחד, שמא הינו איש מסוכן? וכבר חשבתי לסגת וללכת לדרכי, אך אזרתי עוז והחלטתי לגשת אליו, על אף חששותי ועל אף שאין זה מטבעי. הרהרתי כי יתכן והינו מן העולים החדשים שהגיעו זה לא מכבר מאחורי מסך הברזל ברוסיה. עבדתי בעת ההיא במסגרת של פעילות לקירוב רחוקים וידעתי כי לאחר השנים הרבות של רדיפות הדת שעברו על אלה תחת איום הקומוניזם – הורגלו לפחד ומורא מכל עלה נידף.

 

קרבתי לעברו ועל פני חיוך רחב, קראתי במאור פנים ברכת שלום בשפה הרוסית: "זדראסטבויצייע". הלה נשא לעברי את פניו, בעיניים תמהות אך קורנות אושר וגיל, והשיב לי מענה שלום בשפה יהודית אפופת חמימות והתרגשות, והוסיף במבטא אידיש מקורי "של’ם עלייכם".

 

אותו רגע ראשון של מפגש בינינו שהיה ספוג בהארת פנים וחיוך הדדי נלבב, הוא שהביא אחריו את כל ההשתלשלות המעניינת דלהלן. לא אשכח לעד את רגע ההתחלה הזה, שלימדני עד מה גדול כוחה של הארת פנים פשוטה, "גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב", כוחו הכביר של חיוך לבבי חם ואמיתי.

 

אחר החלפת מילים אחדות התברר כי שפת האידיש שגורה על לשונו וניתן לשוחח. פצה את פיו והחל לדבר בפתיחות, כמו המתין לרגע שמישהו יתעניין בו, וסיפר כי גם הוא יהודי ועלה לארץ-הקודש לפני עשרה ימים בלבד. שמו הוא נח, או "נעוואח" כפי שקראוהו ברוסיה. שם זוגתו עטיל, אף היא יושבת כאן בסמוך לו, והם מתגוררים בדירה קטנה סמוך לרחוב משמר הגבול. הוא הצביע לעבר מורד הרחוב, לכיוון רחובות בר אילן ושמואל הנביא, וסימן לי כי הרחק הרחק פנימה, אחרי רמת אשכול, שם מקום מגוריו.

 

לא זקוק הייתי לשאלות רבות, מעצמו הוסיף לדבר ולספר, כאילו ביקש להתגונן, שיצא הבוקר לעבר שוק "מחנה יהודה" לערוך קניה של פירות וירקות. פתח את מסעו הרגלי בבוקר השכם, זה לו כמה שעות שהינו בדרך, ועתה עושה את דרכו הביתה עם הסלים הכבדים.

 

לא פשוטה ההליכה בחום היום עבור ישישים בגילם, עם כובד משא כזה. אמרתי לו שקיים קו אוטובוס מאיזור מגוריו עד השוק, אולם הוא השיב כי מחיר הנסיעה עבור שניהם, הלוך וחזור, הוא סכום שניתן לרכוש בו מוצרי מזון נוספים…

 

בתוך כדי שיחה עימי, נחה דעתו ורווח לו להתוודע לכך שאינני איש בולשת בלבוש יהודי, כפי שהורגל לחשוש מכך בהיותו תחת אימת אוייביו ברוסיה. עוד נותר לשבת מעט כאשר בפתע ניתק מבטו ממני ונרתק לעברו של בחור הצועד עם תפילין תחת ידו. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו על מה ולמה הוא מביט כך לעבר התפילין? מה גורם לו להגביה את ידו לעברן?

 

"הו", נענה כמעט בלחישה, "זו שאלה טובה". פנה כה וכה, לוודא שאין רואים, והושיט ידו אל כיסו הנפוח. "הרואה אתה?!", שאל בעודו מוציא משם צרור אפור, "הרואה אתה?!". לא ראיתי מאומה והוא פתח את קישורי הצרור להראות לי.

 

תפילין קדושות היו שם, במלוא הדרתן. "אלה התפילין שלי", רטט קולו, "בכיסי שמורים מזמן הבר מצווה ועד היום".

 

עצרתי המום תחתי, קולו נשנק בהתרגשות, "בן שבעים שנה אנוכי היום, חמישים ושבע שנה מצויות התפילין עמדי, בזכותן ניצלתי כמה פעמים מן המוות". טרם חקרתי לפשר דבריו. שאלתי אותו מניין לו התפילין, מי כתבן, אך הוא חשק שפתיו ולא השיב. חשתי כי עודו נע בין הנעימות לשוחח עימי לבין החשדנות הטבועה בדמו. הבנתי כי מראה תפילין ברחובה של עיר שובה את ליבו, עד כי מגביה ידו לנשקן.

 

הוא קם ללכת, כאשר אני נלווה אליו ונושא את סליו – והמשיך בקול רועד, "בחור צעיר הייתי כאשר לקחו אותי בכח אל הצבא ושם השכיחו ממני את הכל… אבל עד אז, עד אז, הרי הייתי מ-ת-מ-י-ד, מ-ת-מ-י-ד  ע-צ-ו-ם!". צמד המילים הללו, הלקוחות מן היכלי הקודש, הותירו אותי נפעם ומשתומם בהישמען מפי האיש שלידי.

 

כמו כדי להוכיח לי את אמיתות דבריו, ואני נאלם דום, פתח פיו והחל ממלמל משנה ממסכת חולין: "…אותו ואת בנו נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. כיצד? השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים, קדשים בחוץ – הראשון חייב כרת ושניהם פסולים ושניהם סופגים את הארבעים…", כך דיבר ברהיטות פרקים שלמים במסכת חולין ועוד פרק, ועוד אחד…בדיבור מהיר, בהיר וצח…

 

עמדתי כהלום רעם: "מנין לכם זאת?", שאלתי בהתרגשות אל נוכח מראהו החיצוני שכה שונה מתוכו. מי יאמין לי אם אספר על בן לווייתי שתפילין לו בכיסו ומשניות סדורות כך במוחו בבקיאות שכזו. "מנין?", השיב בשאלה, "הרי אלו היו החיים שלי פעם, עד גיל חמש עשרה…לקחו אותי למשך שנים רבות, עשו ממני קצין בכיר, את כל חיי השקעתי בעבור הצבא הארור הזה – אבל את תורת נעורי לא שכחתי ולא אשכח", ועבר בהתרגשות רבה למלמל בקול פרקים מסדר נזיקין, משניות ממסכת בבא-קמא בשטף, אלה אחר אלה.

 

בכי חרישי פרץ מליבו, שמח על שהנה יכול להשמיע משניות בקול, ובכה על שלא יכול היה לעשות זאת עד הנה ביובל השנים האחרונות. לפתע הסב לעברי פנים שטופות דמע והתנצל בקול רועד: "אויה לי, משניות קדושות בפי, וראשי גלוי כאחד הגויים", והניח את זרועו על ראשו והמשיך לדבר משניות ברהיטות. המבוע הכביר של זכרונו המופלא, כמו המתין עשרות שנים לרגע זה בו יוכל לנבוע בטבעיות באוזניו של יהודי שומר תורה ומצוות. ואני לצידו, אפוף תדהמה כחולם, איני יודע את נפשי מן החיזיון הנגלה לנגד עיני…

 

התקרבנו לעבר צומת הרחוב, סמוך לרחוב עלי-הכהן, והתחלתי לבקש ממנו שיסור לביתי הסמוך – לנוח מעט טרם ימשיך בדרכו. בתחילה לא רצה לשמוע על כך, אבל אחר כך שנוכח לראות כי איני חפץ ברעתו, חלילה, ניאות להפצרותי. החלטתי בליבי כי בסיומו של הביקור אזמין מונית על חשבוני שתיקח אותו הביתה. המום הייתי וביקשתי לשהות עוד ליד הניצוץ היהודי הזה, נקודתו של אברהם אבינו ע"ה הנטועה במעמקי ליבו של כל יהודי ושמורה מכוחו, לא תכבה לעולם.

 

בהגיעו לביתי, נכנס אל הסלון וניצב אל מול ארון הספרים מוכה הלם. הביט והביט ולא שבע מלהביט. פסע אט אט לעברו, קרב אל הספרים הקדושים ונשק להם, הגביה זרועותיו ונשען עליהם מלוא גופו בערגה והתרפקות. ניצב כך נרגש ולא ידע את נפשו.

 

קראתי לו אל השולחן, והגשתי שתיה. בתוך כך התעניינתי מהיכן מוצאו? מאיזו עיר ברוסיה? נח השיב כי הוא מגיע מן העיר פינסק, בה נולד ושם גדל עד שנלקח אל הצבא. בהזכירו את פינסק, הזכיר בערגה חרישית את האדמו"רים לבית קרלין-סטולין.

 

קמתי מיד לעבר הארון והוצאתי את הספר "דברי אהרן" בו כונסו מתורתם הקדושה של אדמו"רי קרלין. פתחתי באקראי והנה לפני אגרות קודש מאת אדמו"רי קרלין הרבנים הקדושים רבי אברהם אלימלך ורבי יוחנן. הגשתי את הספר לידו ושאלתי האם השמות הללו מזכירים לו משהו?

 

למשמע השמות – פרץ נח בבכי נסער, התייפח ברטט וזעזוע ללא הפוגות. לא שמעתי את כל דיבוריו, מרוב בכי השתוחח לארץ, רק אנחות קורעות לב עלו מבכיו בצעקה נרגשת: "רבי מיילכ’ל…רבי יוחנן…רבי מיילכ’ל…הרבי, הרבי…הרי גדלתי שם…"

 

לאחר שנרגע מעט החל מספר לי בקול קטוע שמשפחת אביו, החסיד רבי משה אהרן צייטלין הי"ד, היתה מקורבת ביותר אל בית האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב זצוק"ל מקרלין, ונמנתה על החשובות שבין החסידים. אחיו הגדול היה כבן עשרים-ושתיים בלבד אולם מוחו חריף היה כזקן, עילוי של ממש אשר בהתמדה עצומה רכש בקיאות מופלגת בפוסקים ומכמכני הלכה, מצוי היה רבות בבית הרבי ושם נועצו עימו תמיד בדבר הלכה…

 

שעות יקרות מפז בשנות ילדותו ונעוריו של נח, נעשו בתוך תוכה של משפחת הרבי. מיודד היה אז מאוד עם אחיו של הרבי, לימים האדמו"ר הרה"ק רבי יוחנן זי"ע. אווירת הקודש של הבית הקדוש זכורה לו לפרטי פרטים – לרבות הנהגות קודש, אמרות וניגונים. אף הוא ביקש לגדול בתורה כאחיו, בהיותו בעל כישרון מופלא, אלא שנטלוהו בכוח והשכיחו ממנו את הכל. אילצו אותו לתרום את מוחו הגאוני לשירות הצבא הסובייטי במשך עשרות שנים.

 

מיום שעזב את בית הוריו, לא שב לראותם שוב. הם נשלחו לסיביר ונותרו בה, הי"ד. אוצר זכרונותיו מבית הרבי נגנז אל אי שם במוחו, יחד עם כל אשר זכה בחייו ללמוד ולשנן. לא נותרה אפשרות בידו להגות עוד בתורה הקדושה מאז ועד היום. שם הפכו אותו על כורחו למכונה פועלת בעבור המדינה. רק בכיסו שמורות היו התפילין הקדושות, אותן צפן עימו גם כאשר נשלח אל החזית לעיתות מלחמה.

 

בעת ההיא נפגע מכדור מרצחים ואף הושלך אל ערמת הגוויות כאשר סברו שכבר אינו בין החיים – אולם מכוח קדושת התפילין, לדבריו, נותר בחיים. ארבע פעמים הצליחו לפגוע בפלוגה שבה היה נוכח, ארבע פעמים נפל תחתיו מתבוסס בדמו – עם התפילין בכיסו – אך אחרי ככלות הכל קם לחיים.

 

והנה, לאחר חמישים ושבע שנות פרידה, פוגש בזאת לראשונה בשמותיהן של הדמויות הקדושות, היקרות לליבו כל כך.

 

***

קרבתי את הביקור הראשון לקראת סיומו, חששתי לשלומו של נח, אחרי ההתרגשות הגדולה שנגרמה לו היום. ליוויתי אותו לביתו והחלטתי להמשיך את הקשר הזה.

 

בתוך כך נודע לי מפיהם שבהגיעם ארצה לפני כשבועיים, הותירו אחריהם את בנם ‘וולודיה’ ברוסיה (השם היהודי הינו זאב). הבן מכהן במשרה חשאית מאוד בצבא הסובייטי, ומפקדיו חוששים כי עם צאתו עלולים להתגלות סודות מדיניים. עקב זאת לא נראה כי קיים סיכוי שאי פעם יותר לו לצאת.

 

בני משפחתו של הבן הגיעו יחד עם נח ועטיל לארץ הקודש: זוגתו טייבל-יונה (טאניה) עם בניהם התאומים דניאל ואליהו (דני ואיליה). מיהרו לעלות ארצה כדי לא להפסיד את ההזדמנות שניתנה להם לעזוב את רוסיה, אך נשאו עימם כאב ומרי לבב, קשיי הפרידה מוולדיה יקירם, ולא מצאו מנוח מכך.

 

במהלך אותה תקופה עמדה לי סיעתא-דשמיא לקשר את טאניה כלתם כעובדת ניקיון בכמה בתים וגני ילדים. הם ששו על העבודה כמוצאי שלל וזו אכן הרוויחה יפה כדי פרנסת נפשות בני המשפחה. עם הזמן רווח לה עוד והצליחה להחליף עבודה ולהתרחב יותר. אך על אף מצבם שמצוי היה ב"ה סימן הטבה – רבצה עליהם עננה כבדה של צער ודאגה לשלומו של וולודיה, מתוך חשש נורא שמא לא יזכו לראותו עוד.

 

בתוך כדי הקשר הממושך עימם, נזדמן לי לשוחח הרבה עם נח ולהשתאות בכל פעם מחדש אל נוכח פנימיותו הטהורה שנותרה במלוא החיות משנות נעוריו, על אף עשרות השנים בהן מנותק היה כליל מהיהדות. לא אחת שמעתי מפיו את געגועיו לעלות לארץ האבות, ולזכות ליום הגדול של בנין בית המקדש, "גם בהיותי נתון במעמקי עשרות שנות העבודה בצבא – עוד זכרתי את התפילות לבנין המקדש, את האבל על החורבן, ובתוך תוכי נצורה היתה כאישון עין הכמיהה לעלות לציון עם בני ישראל, אני רוצה את בית המקדש, רוצה שיבנה, רוצה שיקום על תילו ויְכַנֵס אליו את כל בני עמנו…"

 

דיבורו של נח מלא היה עסיס יהודי עתיק. ביטויים יהודיים ומוכרים, הלקוחים מלשון הש"ס והפסוקים, קלחו מפיו בחן. ליבו היהודי כל כך – גאה על גדותיו ובא היטב לידי ביטוי בדיבוריו. פעם נזדמן לנו לשוחח על היהדות בארץ הקודש ובתוך כך הזכרתי את שמו של מרן הגאון רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל, העומד בראש ישיבת פוניבז’ בבני ברק. למשמע שמו של הרב שך, קם נח ממקומו נרגש וקרא: "אתה מספר לי מיהו הרב שך? הרי תלמידו אני…בהיותי לבר מצווה שלח אותי אבי ללמוד בישיבת "בית ישראל" שייסד האדמור רבי אברהם אלימלך מקרלין בעיר לונינעץ – ושם שמעתי שיעורים מפיו של הרב שך. עד עצם היום הזה הנני זוכר פנינים מהם".

 

באותם ימים הודעתי לעסקנים מבית קרלין-סטולין כי אוצר יקר נתגלגל אל פתחם מן המרחק. אלה יצרו עמו קשר והוא הוזמן אחר כבוד אל ביתו של האדמו"ר מקרלין-סטולין שליט"א. כאן נפתח מעיין זכרונותיו וזרם בשצף קצף. נח האריך אז לספר על פרטים מחיי חצר הקודש בקרלין ובתוך כך סיפר באוזני הרבי, כי התפילין הקדושות שעימו ניתנו לו מידיו של הרבי הקדוש רבי אברהם אלימלך. הוא זי"ע שכתבם בעצם כתב ידו ולמרבה הקירבה אף העניקם לו והניחם עליו בפעם הראשונה.

 

חסידי קרלין שמרו עימו על קשר הדוק, בנאמנות ומסירות בל תתואר. הושיבו אותו פעם במרכז בית המדרש וקהל החסידים ניצב סביב לו והיטה אוזן בספרו על בית צדיקי קרלין. האברכים שתיאמו פגישה בינו לבין הרב שך, שהיה נרגש מאוד לפגוש תלמיד מן הימים ההם, והתפעם לשמוע מפיו חידושי תורה שהשמיע אז ונותרו זכורים במוחו של נח כביום נתינתן. "הרי אומר אתה את המילים שלי" – שש הרב שך ושמח.

 

במהלך אחת השיחות עם האדמו"ר מקרלין, הוצאו תמונות עתיקות והוצגו לנגד עיניו של נח, למען יספר מי הם דמויות בני המשפחה הנראות בתמונה. נח נטל את התמונה וקירבה לנגד עיניו הדומעות, הביט בהתרגשות ולפתע החל רועד ונפל מתעלף תחתיו. לאחר שהעירו אותו הבינו מיבבותיו מה אירע לו: "…אחי, אחי הרב, אחי יקירי, הנה הוא ניצב כאן, עם בניו של הרבי…למעלה מיובל שנים לא ראיתיו…רצחו אותו, שלחו אותו לסיביר את כלי הקודש הזה…"

 

***

במשך כל תקופת ההיכרות המעניינת עם נח שזימנה הקב"ה לידי, ציפיתי להזדמנות שבה אוכל להזמינו אלי למשך שבת קודש. הדבר נדחה ונדחה, והתעכב בעיקר מחמת האבן הגדולה שהעיקה על ליבם של נח וזוגתו, כלתו ובניה – מכך שוולודיה נותר סגור ומסוגר אחורי מסך הברזל, נצור בעקשנות הפלדה של הצבא הסובייטי. הגעגועים אליו ביתרו את ליבם, כמיהתם לראותו הדירה את מנוחתם ימים ולילות, תינוקות שנשבו המה, ולא זכו להקל על מצוקתם במשענת האמונה והתפילה לבורא העולם יתברך-שמו.

 

לשמחתי, ובסופו של דבר, נעתרו להפצרותי והחליטו כי אכן יבואו להתארח בשבת בביתי. ליבם נמלא חשש, שמא לא ידעו איך וכיצד לנהוג, אולם הרגעתי אותם כי ב"ה הכל יעבור כשורה. התארגנתי עם סידורי תפילה וזמירות שבת קודש בשפה הרוסית והתפללתי להשם-יתברך שהשבת בביתי תמתיק נחמה ותקווה בליבם, שנפשם הרכה של דני ואיליה תזכה לטעמה וניחוחה של שבת קודש, שלא טעמוה מעולם. הרי צאצאים המה ליהודים יקרים, חסידים ואנשי מעשה, ואף הם זוכים היו מן הסתם להיות כאלה, לולי חרב המשחית שהעמידה את זקנם, נח, במצב של אנוס וניתקו אותו לחלוטין משורשיו.

 

בהגיעם, סמוך לכניסת השבת, ערכנו להם קבלת פנים חמימה וניגשנו מיידית להדלקת הנרות. נח ניצב לבוש במלבושים יפים לכבוד שבת ולצידו שני נכדיו התאומים, מוכנים ומזומנים ללכת עמי אל בית הכנסת. זוגתי התייצבה אז להסביר בפני עטיל הישישה וכלתה את מעשה הדלקת הנר.

 

באותה שעה אמרה להן כי "הזמן הזה של הדלקת הנרות, בעת כניסת השבת, הינו עת רצון בכל הרקיעים. יש בורא לעולם שברא את כולנו. אותי, אתכן, וגם את וולודיה, והוא זה השומר עליו שם במרחקים והוא יתברך היכול לעשות הכל. כשם שליבנו פועם עתה ודמנו זורם בתוכנו – מרחמיו וחסדיו של הבורא – כך יכול הבורא לחולל פלאים ולהיטיב עימנו בכל עניין. לא יפלא מאיתו מאומה. אולם יש להתפלל על כך, לבקש ולהתחנן, להכיר בזאת שרק בידו יתברך הכח והממשלה. על כן מה טוב להתפלל את כל משאלות הלב לאחר הדלקת הנר".

 

דממה שררה בחדר, נח ונכדיו ניצבו נרגשים כנטועים על מקומם, כאשר הן ניגשו להדליק נר של שבת קודש ואמרו את הברכה מילה במילה, בקול רועד, והליטו פניהן בידיהן. באותו רגע פרצו שתיהן בבת-אחת בבכי סוער. עמדו כך לפני שערי רחמים וליבם נשפך לפני הקב"ה בבכיה גדולה. זו לצד זו ניצבו וכל אחת מלחשת בהתייפחות את הבקשה הגדולה – שכבר יושם הקץ לצרתן ועוד יזכו להיפגש עם וולודיה. המעמד היה לחרדת אלוקים, כל הנוכחים בו – לרבות נח ונכדיו – כבשו פנים בדמעות של תפילה.

 

עטיל דיברה באידיש לפני מלכו של עולם, הפילה תחנונים של אם יהודיה המתחננת שישמור האלוקים על בנה באשר הוא. טייבל דיברה רוסית בתפילתה, סיפרה לבוראה על דאגתה הכבדה לשלומו של וולודיה, ראש משפחתה, ולא נרגעה…

 

ברגע מסויים קמנו לצאת לבית הכנסת. קראתי בקול כי סמוך אני ובטוח באלה. שומע קול בכיות, שם את הדמעות בנאדו להיות. מעתה אין כל ספק כי הישועה קרובה לבוא.

 

האח, היתה זו שבת…אל קשר הלבבות שבינינו נוספו אלפי נימין של קדושה. זכרה של שבת זו, זמירותיה ותפילותיה וכל רגע ממנה – לא יסוף מליבם של דני ואיליה כל ימיהם, ולא ישכח מזכרוננו לעד.

 

במהלך הסעודות לא חדל נח מלהתפעם ולהתפעל. מאכלי השבת המקובלים בקרב קהילות ישראל מדור לדור, הזכירו לו ללא הרף את שנות נעוריו. למראה תבשיל ה’חמין’ הנודע, פרץ בבכי נרגש, "הרי זה בדיוק כמו בבית אבא…"

 

***

חלפו ימים אחדים, ועטיל וכלתה מפתיעות אותנו בביתנו בביקור.

 

בהתרגשות עצומה בישרו כי סוד כמוס נצור בפיהן. לא רצו לדבר, מרוב חשש, אך רמזו כי הגיעו אי-אלה רסיסי ידיעות. לא לחצנו עליהן לספר מעבר לכך, אולם התפעמנו מאור ה’ שנגה לפתחה של משפחה זו, כה קרוב אל שעת התפילה שנעשתה בעת רצון.

 

לאחר ימים ספורים כבר שמענו פרטים יותר ברורים כי בדרך לא דרך הצליח וולודיה לחצות את גבולות המדינות, ובעוד ימים אחדים עומד להופיע בשערי ארץ הקודש. עומדים הם לראותו אחרי תקופה של פרידה כה ארוכה. ההתרגשות העצומה הסעירה את הלבבות, והם הוסיפו להשתמש בכח התפילה להודות ולהלל, לייחל ולהתפלל. היודע ומכיר חומות-חוק אלה מבין כי היה עליו לפרוץ לשם כך, והצלחתו זו הינה בגדר נס ופלא, ממש לא יאומן כי יסופר.

 

ביום בואו, שעה שהופיע בביתו של נח, נקראנו לבוא אף אנו. כשהגעתי קם נח ורקד עימי ריקוד נלהב, יחד עם וולודיה, ופינו מלא שיר והלל לבורא העולם המקשר אל אורו וטובו את נפשות ישראל, זרע רחומיו.

 

מקץ שנה הגיעו דני ואיליה ליום כניסתם בעול תורה ומצוות. זיכו אותנו משמים לעמוד לצידם לקראת יומם הגדול, לרכוש להם תפילין חדשות ולהכינם לקראת קבלת עול תורה ועול מלכות שמים. נסענו ביום בר המצווה לכותל המערבי ולציונו של "אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן-עטר זצ"ל, שיום בר המצווה חל ביום הילולתו, ט"ו תמוז.

 

שמחת בר-המצווה נערכה בביתי, בהשתתפותם של חסידים מיקירי ירושלים. השמחה שגעשה בבית איננה ניתנת לתיאור. הגיעו בני משפחה, לצידם של אנשי החינוך ממקום לימודם של חתני המצוות, שהיו מברוכי הכשרונות שבכיתת העולים החדשים. הגיעו גם שכניהם ומכריהם של משפחת צייטלין, אשר מרחוק באו לשוש בשמחתם.

 

נח קם לשאת דברים והודה לה’ יתברך על שלעת זקנותו שוב זוכה לראות ‘אידשע לעבן’, ולעמוד בקשר עם שומרי תורה ומצוות. גם וולודיה דיבר, ברוסית שתורגמה לנו לאידיש על ידי אחד מבני משפחתם. היתה זו שמחה יהודית אמיתית, שעה שכולה נחת וחדווה, צרי ונחמה אחרי עשרות השנים הקשות.

 

בתוך סעודת המצווה החל נח להשמיע שירה יהודית נרגשת והפתיע את כולנו בשירת נעימות יהודיות אפופות מתק וחן, שזורות בניגונים חסידיים המוכרים לכולם.

 

בראותי את דני ואיליה כך, ואור של אושר יהודי שפוך על פניהם הרכות – ניצבתי בצד ואמרתי בליבי: הנה כוחו של אותו חיוך והארת פנים, במפגשי הראשון עם נח. עוצמתו של החיוך – אשר בהיותו מופיע – מסוגל הוא בקלות להיטיב עם דורות, ובהיעדרו – עלולה קדרות הפנים וחמיצותן לגרום החמצת הזדמנויות פז והפסדת עולמות. פשוטו כמשמעו.

 

ברגע קט עלול הייתי להחמיץ את כל האוצר היקר הזה שנתגלגל אל ידי, לולי כוננו את צעדי משמים, לשנות את מסלולי באותו יום שבו נפגשתי עם נח לראשונה, לולי זיכו אותי משמים להאיר אז פנים ולפנות אל נח בחיוך רחב, שפתח את ליבו וקישרני אליו ואל צאצאיו.

 

(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).