כנגד כל הסיכויים
מה עושה צלם של מגזין יוקרתי שנופל מהרי האלפים האוסטריים למטה, והתיק עם הנייד נשאר למעלה, רחוק מהישג ידו? כנגד כל הסיכויים, הסיפור של רון.
רון התחיל את דרכו כצלם בעבודות קטנות ואל פסגת ההצלחה הגיע כצלם מקצועי ומוכשר של מגזין יוקרתי לתיירים וטיולים בארצות שונות.
פסגה אמרנו? תרתי משמע! הרי האלפים האוסטרים הם אחד המקומות בהם התבקש לצלם תמונות עוצרות נשימה (כמעט תרתי משמע). לצילומי ההרים והנוף הקסום הנגלה מהם הוא הגיע ביום קיצי בשעות הצהריים. השמים היו בהירים, יחסית למקום מושלג, ורון הצליח לקלוט בעדשת המצלמה שלו תמונות נוף מדהימות, בין היפות ביותר שצילם בכל שנותיו הרבות כצלם. אחרי שטיפס עוד קצת במעלה ההרים המושלגים, ואחרי שהגיע לנקודה בה הנוף המשתקף ממנה הוא משהו ש'אם לא היית שם אתה לא יכול להבין במה מדובר', מיקם את חרצובת המצלמה שלו והתחיל לצלם עוד ועוד תמונות.
השעות חלפו ורון לא הרגיש איך הטמפרטורות מתחילות לרדת. הוא ידע שמאות אלפי אנשים יקבלו את המגזין היוקרתי הזה לידיהם, יתבוננו לעומק בתמונות שלו, ירגישו שהם שם, ינשמו את אוויר הנוף עוצר-הנשימה שמתגלה מבעד לעדשת המצלמה שלו, תמונות שיופיעו על שער המגזין ואלה שבתוכו במאמר הראשי, זו הסיבה שטמפרטורות נמוכות באותם רגעים לא ממש עניינו אותו.
ואז, כאילו משום מקום, רוח עזה נשבה תוך שהיא מפזרת פתיתי שלג וקרח גדולים לכל עבר, שאריות השלג שנותרו על פסגת ההר. מאותו משב רוח עז רון איבד את שיווי המשקל, ובשבריר שנייה נוסף, המצלמה והחרצובה עם כל התמונות שצילם באותו יום היו כמעט בדרך למטה, לתהום העמוק. אבל רון הצליח לתפוס ברגע האחרון את החרצובה והמצלמה וכך להציל את כל עמלו, אולם הסלע עליו נעמד קרס והוא נפל למטה ונחבט, למזלו, בסלע נוסף שבלט מן ההר ומנע ממנו את הנפילה אל מותו בתהום האינסופי שנשקף מלמעלה. הוא ראה איך כל חייו חולפים מול עיניו, עוד מעט הוא כבר לא יהיה שם יותר…
הנחיתה מצד אחד הרגישה נפלא, שהרי היא נחסמה בסלע הכואב, אך מנעה את מותו. מצד שני, בגלל שאיבד את שיווי המשקל הוא נפל כשכל גופו על צידו הימיני. הוא הרגיש איך הכתף התפרקה ממקומה ולפחות כמה צלעות נשברו. הנפילה הייתה כל כך חזקה והקשתה על רון לנשום. משהו קרה לריאות, או לריאה הימנית, בזה הוא היה בטוח. מרוב כאבים הוא אפילו לא הצליח לצעוק, להוציא הגה, הכל היה קשה לו, כל תנועה ותזוזה, וזה עוד בלי להזכיר את החתכים הרבים בידיים, ברגליים ובמצח, והדם שנזל ממנו כמו ברז מים.
כואב ומדמם, עומד לקפוא בקור, אבל הוא עדיין חי.
התיק, עם כל הציוד כולל הטלפון הנייד שלו נמצא על הסלע ממנו נפל, ליד המצלמה והחרצובה אותן הצליח להציל מהנפילה המזעזעת לאי שם למטה.
"ההצגה נגמרה" אמר לעצמו כשהבין שעוד מעט יחשיך והקור רק יתגבר. הטלפון לא נמצא לידו, אלא במרחק רב ממנו. איך יזעיק עזרה? מי יציל אותו? הוא בקושי יכול לזוז…
הייאוש כמעט שטרף כל חלקה טובה ברון, אלא שהנחישות, תכונה מיוחדת בה הוא ניחן, הגיחה לקדמת הבמה. וכאדם נחוש בדעתו הוא החליט להצליח כנגד כל הסיכויים, אבל הוא גם ידע שלבד הוא לא יכול לעשות את זה.
"אבא שבשמים! אלוקים יקר! אני מתחנן אליך, את כל הדרך למעלה לא אצליח לעשות בלי יכולת לנשום. אני צריך את העזרה שלך…"
אחרי עשרים דקות, כשהחושך כבר מתחיל לעטוף את הרי האלפים האוסטריים ואת הנוף המרהיב שנשקף מהם, הוא הצליח לנשום אוויר צח לריאותיו. על גופו רק סוודר דק, הטמפרטורות המשיכו לרדת והקור העז הקפיא את העצמות. אין לו הרבה זמן, ואולי זאת גם ההזדמנות היחידה לצאת מהמקום הזה חי.
לנגד עיניו הוא ראה את המגזין היוקרתי ערוך ומושלם. את השער מעטרת אחת התמונות המדהימות שעדשת המצלמה של הצלם המקצועי, רון ג. באוור, תפסה. ההרגשה הייתה מרוממת. ולא, הוא לא מוכן למות, בטח לא כשהוא נטוש על איזה הר. בכוחות לא לו רון החל לזחול כשאוויר נקי נכנס לריאותיו עד שהגיע למעלה, לתיק, לנייד, והזעיק עזרה.
הצלעות של רון עדיין לא החלימו, שיקום ארוך מחכה לו. גם הכתף שהתפרקה ממקומה כבר לא מה שהייתה. אבל התמונות המשיכו לעטר שערי מגזינים יוקרתיים של חברות טיולים בעלות מוניטין בכל רחבי העולם, תמונות מלאות השראה והרבה מטיילים שהגיעו לאתרים שתיעד.
ורון, כמו כל צלם מושבע ו'שרוף' לא ויתר והמשיך לצלם תמונות נוף במקומות מיוחדים, אפילו יותר מאלה של לפני הנפילה, אותה לא ישכח לעולם. ולא בגלל הנפילה, אלא דווקא בגלל אותם רגעים מיוחדים בהם התחבר לבוראו, בהם הוציא מעצמו כוחות אדירים שלא ידע שקיימים בו, נמצאים שם בשבילו בעת הצורך.
כי להצלחה, כמו שרון הבין ובעיקר על בשרו, לא מגיעים אם לא נופלים. נופלים גם נופלים, השאלה היא כמה אתה גמיש, באיזו מהירות אתה מסוגל לקום על הרגליים שוב, גם אם זה רק במחשבה, להתאושש ולהמשיך הלאה, והכי מהר שאפשר?
רון הוא לא מאלה שחולמים על חיים קלים. הוא זוכר את היום בו התחיל לעבוד כצלם זוטר, כזה שבקושי קיבלו את התמונות שלו. אין חיה כזו חיים קלים. כל דבר יקר, כל צעד נוסף שעשה הצריך מאמצים, השתדלות, והרבה רצון ויכולת לקום גם כשקיבל מכות, פעם אחר פעם, בגוף ובנפש.
זה אתגר. זה לטפס למעלה. והוא יודע עד כמה זה נכון, הוא הרי היה שם, הוא עשה את זה. כנגד כל הסיכויים, כנגד הטבע וחוקיו, כנגד חוק המשיכה כלפי מטה, לייאוש ולחידלון, הוא הרים את עצמו וקם על הרגליים בחזרה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור