לא רק לוקסוס רוחני

דוד שלום,

תודה על תשובתך והתייחסותך  למכתבי הקודם.
 
אני נוהג לקרוא כל יום דברי תורה, ברמה זו או אחרת, וישנו נושא שאינני מצליח להבינו: האמנם בתקופת בתי המקדש היו נוהגים להקריב בכל יום פעמיים קורבנות מבני הצאן והבקר? האם כל גבר, או ראש  משפחה, היה חייב לעשות זאת, או רק הכהן הגדול עבור כל העם?
 
באותן תקופות הייתה החקלאות הדרך העיקרית להתפרנס. כיצד יכול היה עם, החי על משק החי שלו, להקריב בכל יום קורבנות? שלא לדבר על ראשי חודשים, חגים ומועדים, שלושת הרגלים ובעיקר בחג  הסוכות?
 
ומכאן לשלב הבא: בכל יום יהודי מתפלל שיבוא יום וייבנה בית המקדש ונשוב לסדר הקורבנות כבראשונה. האם מישהו מאמין באמת שאם יקום ויבנה בית המקדש נוכל לחזור אל מנהג זה על כל פרטיו ודקדוקיו, כאשר ברקע ישנם כל הארגונים למען החיות? ובכלל, היום יש שינוי מהותי בחברה ביחס לבעלי-חיים, מה אתה אומר? בברכה, יחיעם ויץ.
 
* * *
 
שלום לך יחיעם,
 
על ראשון ראשון. אכן, בתקופת בתי המקדש נהגו להקריב בכל יום קורבנות, אך לא רק פעמיים ביום. פעמיים ביום נהגו להקריב את קרבן התמיד – פעם אחת בבוקר ופעם בערב. קרבן התמיד כשמו כן הוא, נהוג היה להקריבו בתמידות בכל יום שני קורבנות. אך הקרבן הזה לא הובא על ידי כל גבר או ראש משפחה, רק על ידי העם כולו ובאמצעות הכהנים בבית המקדש. בוא נרחיב מעט:
 
מצוות הקרבנות מתחלקת לסוגים שונים של קורבנות. חלקם  נחשבים 'חובה' וחלקם 'נדבה'. מעבר לכך קיימת חלוקה כללית יותר בין 'קורבנות ציבור' ל'קורבנות יחיד'. קרבנות הציבור הובאו עבור העם כולו, את קורבן היחיד הביא כל אדם עבור עצמו. ומכאן לשאלתך הבאה: כיצד יכול עם המתפרנס על חקלאות להביא בכל יום קורבנות?
 
ראשית, את קורבנות הציבור שהוקרבו בכל יום לפחות פעמיים ובשבתות, ראשי חודשים ומועדים, אף הרבה יותר מכך, הביא העם מהכסף הציבורי. עבור קורבנות הציבור הוקצה תקציב מיוחד שנצבר מכספי 'מחצית השקל', זוהי התרומה אותה מחויב כל יהודי להעניק עבור בית המקדש ועבודת הקודש פעם אחת בשנה. מהכספים הללו רכשו את הקרבנות הציבוריים. קורבן היחיד יצא מתוך כיסו הפרטי של כל אדם. איך? באותו האופן בו אנו מוציאים היום כספים על כל מטרה שנחשבת חיונית.
 
חשוב להבין, שהמשק החקלאי בתקופת המקדש, כפי שהוא היה עיקרי וחיוני, כך הוא היה גם מפותח והרבה יותר קרוב לכיסו הפרטי של כל אדם. צריכת בקר וצאן נחשבה דבר שבשגרה. בסל המצרכים העממי, בשר היה מרכיב מרכזי ושווה לכל כיס סטנדרטי, לכן 'ההוצאה' הזו זהה לכל הוצאה אחרת המקובלת בימינו.
 
עוד מאמרים בגובה העיניים:
למה אתם מפחדים מנשים?
כולנו  על מדים
איפה השוויון?
יהדות  על רגל אחת
 
דבר נוסף.
 
השאלה כיצד יכול עם המבוסס על המשק שלו להקדיש בכל יום קורבנות לבית המקדש, מחייבת אותנו להבין את משמעותו של הפולחן הזה. אילו הקורבנות הם רק טקס או לוקסוס רוחני, קשה להבין איך עם שלם מפנה משאבים חיוניים כל כך למטרות פולחן. אך אנו מאמינים ויודעים שהקורבנות – כמו כל עבודות בית המקדש, הם הגורם החיוני ביותר עבור קיומנו כיחידים וכעם. נוכל ללמוד על כך מהעובדה הבאה: י"ז בתמוז נחשב יום קשה מאוד עבור העם היהודי אודות לחמש פורענויות – טרגדיות לאומיות שאירעו בו. חמשת המאורעות הללו לא היו רק קשים וכואבים. בעיקר, הם חוללו תמורה משמעותית במצבו של העם – ששהה עד אותו היום במשך חודשים ארוכים תחת מצור כבד של צבא האויב. ירושלים, עיר הבירה ומרכז הכוח של העם היהודי, שרויה הייתה תחת מצור חיילי הנציב הרומאי. המצור נמשך ונמשך, בתוך החומות גוועו אנשים מרעב, אך לא נראה כל אות כניעה. העם העקשן בעולם לא נכנע חרף כל הזוועות. מבחוץ, בקרב המחנה הרומי, החלו להיווצר סדקים. מלחמת ההתשה פעלה לרעת המחנה הרומי. ואז, על סף ייאושם, קיבלו הרומאים את ירושלים כמעט על מגש של כסף. זקן מרושע אחד, יהודי שערק לצד האויב, לחש על אוזנם של החיילים הצרים את סוד חוסנה הבלתי מובן של ירושלים. הוא אמר להם: 'דעו לכם כי כל עוד מתנהלת בבית המקדש עבודת הקודש. כל עוד עולים על המזבח קורבנות, אין לכם סיכוי… המצב אבוד'.
 
מה שהחזיק את ירושלים בכל תקופת המצור היו קורבנות התמיד. לשם כך נהגו היהודים לשלשל בכל יום קופה מלאה דינרי זהב אל מעבר לחומה. חיילי רומי קיבלו לידם את הכסף הרב ובתמורה העלו באמצעות החבל כבשים לצורך קורבן התמיד. באותו יום, בשעה ששולשלה מלמעלה קופת הדינרים, קשרו הרומאים בתמורה, חזיר. היה זה יום י"ז בתמוז. באותו היום חדלה עבודת התמיד, מיד לאחר מכן נפלה ירושלים כפרי בשל לידי הרומאים.
 
הקורבנות – בתקופה שיכולנו להעלות אותם, ליוו את חיי האומה ואת חייו האישיים של כל יהודי באופן צמוד ויומיומי. קרבן 'עולה', קרבן 'שלמים', 'תודה', 'חטאת' ו'אשם'. לכל קורבן ייעוד ותחום השפעה משלו. אנחנו, יהודים מאמינים בני מאמינים, ידועים נאמנה שהקורבנות שמשמעותם הפנימית עמוקה ורחבה ביותר, הגנו וחיפו על חיי האומה כולה.
 
כיום, ברור לכולנו שהמדינה מפנה משאבים אדירים לביטחון, שירותי חירום ועוד. לכולנו ברור גם שהפניית משאבים למטרות שכאלו מוצדקת וחיונית. אין דרך לקיים חיים לאומיים ללא דאגה לביטחון העם, רווחתו וכלכלתו. בתקופת בית המקדש, עבודת בית המקדש היוותה את מרכז העצבים היהודי, מבחינה חומרית כמו גם מבחינה רוחנית. כל פעילות, ותהא זאת הפעילות הארצית ביותר, עברה בהכרח דרך עבודת בית המקדש. השקעת הון ומשאבים בקורבנות היא איפה הקצאת משאבים לתועלת העליונה ביותר של העם כולו.
 
דבר נוסף. על מנת להבין מציאות כמו זו של תקופת המקדש, נוכרח להבין באופן ממשי יותר את מקומה של הרוחניות בתקופות בהן היינו מודעים אליה – לא רק כפרויקט אישי, אלא כעניין ציבורי מציאותי המשפיע על כל מהלך החיים. אסביר את דברי:
 
יהודי מאמין יודע שקלקול רוחני לא רק שווה בהשלכותיו להפרעות חומריות, אלא אף יותר מכך. הרוחניות בעם ישראל איננה רק עניין לנזירים יושבי מערות או לאנשים חובבי רוחניות. הרוחניות מעורה לחלוטין בחיים המציאותיים, האישיים והציבוריים. בתקופת המקדש היה לאמת הזו ביטוי מוחשי יותר במציאות.
 
קורבנות נועדו 'לכפר על נפשותינו'. קורבן מלשון קרבה. הקרבת הקורבנות נועדה לחדש את הקרבה לבורא עולם גם לאחר חטאים ועוונות שקלקלו אותה. לכן, הקרבת הקורבנות משמעותית לעם ישראל ברמה חיונית, משום שעוונות והפרעות רוחניות אחרות מכבידות על רוחה של האומה ועל נשמתו של כל יחיד, לפחות ברמה של חולי גופני (ובעצם הרבה יותר). 
 
אך קורבנות לא הוקרבו רק ככפרה לחטא. למעשה, כל מערכת היחסים בין הבורא לנבראים עוברת בתקופת המקדש באמצעות עבודת המקדש, ובמרכזה עבודת הקורבנות. קורבנות מובאים כביטוי תודה, או 'שלמים' או 'עולה'. ועוד שלל הזדמנויות ועיתויים.
 
וכעת לשאלה האחרונה.
 
בנוגע לעתיד. כפי שציינת, אין ספק שעוד נשוב לבית המקדש ולעבודת הקורבנות. וכפי שכותב זאת בפירוש הרמב"ם: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל המצוות האמורות בתורה".

אנחנו צריכים להבין, שימות המשיח העתידיים אינם רק תהליך ספציפי שיתרחש במוקדים ובשטחי חיים מסוימים. בית המקדש – שייבנה במהרה בימינו על ידי המלך המשיח – לא יקום בתוך רקע מציאותי גלותי, כפי שאנו חווים היום. ו'גלותי' – כוונתי למציאות בה מי שקובע את סדרי החיים הם גורמים אנושיים מוגבלים, ולא כוח נבואי או תורני בעל שיעור קומה, דוגמת המלכים והנביאים שעמדו לישראל בתקופות הטובות.
 
מלך המשיח עתיד לשנות את תמונת המציאות בעולמנו באופן מוחלט, וזהו נושא למאמר בפני עצמו. אך אין ספק, שבעולם הגאולה תפישות העולם ישתנו אף הן, וממילא גם הארגונים הפופולאריים והעקרונות אותם מאמצים בני אדם. אדרבה, בחזון הגאולה נאמר" "ומלאה הארץ דעה את השם". כלומר, כל בני אדם, למקטון ועד גדול, יבינו משהו שאף אחד מאיתנו לא ממש מבין היום. הרבה שאלות וחילוקי דעות המטשטשים את ההווה, יפנו בעתיד הקרוב מקום לאור חדש של דעת והבנה מעמיקה יותר של האמונה והרוחניות. בעולם שכזה, עבודת הקורבנות וכל מה שכרוך בה ייחשבו בעיני כולנו כדבר החיוני, הערכי והנכון ביותר. 
 
"ובא לציון גואל…"
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!