לא שק אגרוף!

"אתה מבין", אמר לי דניאל אחרי שהמלצר רשם את ההזמנה שלנו, "אני כבר לא יכול יותר, אתה מבין את זה טל?"
 
"בטח שאני מבין, אבל אשמח לקבל ממך קצת יותר פרטים, אני באמת רוצה לעזור לך. אמרת בטלפון שזה דחוף, אפילו שזה חול המועד וזה הזמן שלי עם המשפחה, כשחבר שלי מבקש עזרה אני שם. אז עכשיו, דניאל, תסביר לי מה קורה".
 
"כמה אפשר לסבול, טל? אתה אדם מאמין, אתה יכול לענות לי על השאלה הזו? לא מספיק כל הבלגאן שיש לי בעסק עכשיו גם הבן שלי חולה. תאמין לי שניסיתי להתחזק באמונה כמו שהצעת לי, ואתה יודע שאני לא אדם דתי ואני לא מי יודע מה בעסק הזה של אמונה וכאלה, אבל ניסיתי וזה לא עוזר לי. איך זה בדיוק אמור היה להרגיע אותי כמו שהבטחת לי, הא?"
 
דניאל עובר כמה משברים בחיים שלו, שיחה קצרה בטלפון הבהירה לי שדניאל, החבר הטוב שלי, צריך עזרה ולא סתם עזרה. הוא צריך שאחזק אותו.
 
"למי הפוך?" שאל המלצר שהספיק להגיע עם הקפה שהזמנו. הוא מניח את הקפה על השולחן וממשיך לשולחן הבא.
 
"תקשיב טל, אין לי כוח לזה יותר. אני שבור לרסיסים. למה אלוקים עושה לי את זה? מה, אני השק אגרוף שלו?!?"
 
"לא, דניאל, אתה לא שק אגרוף של אף אחד, גם לא של אלוקים. הוא אוהב אותך, הוא רוצה לעזור לך, תאמין לי. תאמין לו. תבטח בו. אני לא אומר לך סתם. אתה יודע איזה סיפורים אני שומע, נכון? אמונה היא התרופה הכי גדולה, כשיש לך אותה – יש לך הכל – את ההתחלה, האמצע והסוף של כל הסיפור, גם אם הדברים לא נראים לנו ברורים, גם אם אנחנו לא יודעים למה אלוקים עושה לנו ככה.
 
"אתמול קראתי סיפור אמיתי על גבורת נפש עילאית באחד הספרים של קובי לוי". כשדניאל צריך חיזוק אני משתדל לבוא עם איזה ספר מחזק, הוא אוהב את זה, בעיקר אם זה ספר מלא בסיפורי השגחה אמיתיים. זה מה שהבאתי לפגישה שלנו באותו יום, ספר מלא סיפורים על אנשים אמיצים מעוררי השראה והתפעלות. "תקשיב דניאל, הסיפור הזה ממש בשבילך".
 
"קוראים לה אודליה, לאישה המדהימה הזו. היא אמא לארבעה ילדים, שהשני מתוכם, רפאל, הוא ילד אוטיסט. את האבחנה הזו הם קיבלו כשרפאל היה בגיל שנתיים וחצי, בסיום בדיקה בבית חולים קר – בכל המובנים – בלב פריז המושלגת.
 
'עמדנו שם' כך מספרת אודליה, 'בפרוזדור בית החולים, בעלי ואני כשהילד עדיין מורדם מבדיקת ה-MRIבלי להבין בכלל לאן לוקחת אותנו ההגדרה הזו – אוטיסט.
 
'עד אז חיינו כמשפחה מסורתית, הגדרה לא מחייבת כמובן, והמחשבות הראשונות שעלו במוחי היו מה זה הפגם בייצור הזה? מה עשינו או לא עשינו? למה דווקא אנחנו? אפשר לומר לא שלא ידענו איך 'לאכול' את זה משום כיוון. הרגשנו המומים, אולי אבודים, אך היה לי ברור שעל הילד הזה אני לא מוותרת!
 
'את התשובות המנחמות קיבלנו בהמשך, בתהליך של תשובה ארוך דרך שיחות ארוכות ומתמידות עם הגיסות הצדיקות שלי שהיו בקיאות בדרך התורה, בשיעורים וספרים שמשם למדנו להכיר את ההשקפה היהודית המחבקת, וקיבלנו הסתכלות אחרת על המצב, ועל רפאל. למדנו כמה אכן נוכחת אהבה אינסופית של הקב"ה, שלא שולח נשמות מיוחדות כאלה לכל משפחה, ולא במקרה גם אלינו. הבנו אז, שבמקום הזה, כשהדברים הם מעל לטבע, מעל לשליטה שלנו, כאן צריכים לעלות ברוחניות ולהתחבר למקור, למי שאמר והיה העולם, אמר והביא לנו את הילד המלאך הזה אלינו, להשלים את עצמנו ובמיוחד עם הקב"ה. כך נוצר חיבור עם הבורא שהתפתח לקשר עמוק ומיוחד במינו, קשר של אהבה.
 
'כן, ביחד, אני והקב"ה יד ביד! נשמע מנותק מהמציאות של אנשים פשוטים ורגילים כמונו? אולי בסיפורי צדיקים זה נשמע טוב יותר? אז לא, לא רק שם זה קורה. גם לי זה קרה עם רפאל שלי.
 
'זה היה בקיץ. רפאל כבר בן 16, גיל לא פשוט, במיוחד לרפאל שנחשב אוטיסט בתפקוד נמוך, עדיין לא מדבר וזקוק להשגחה ותמיכה תמידית. כשמגיעים ימי החופש הגדול, או חופשים של החגים, וגם כשבחינוך המיוחד יש חופש, כל הבית נכנס למצב 'היכון'. יש ימים קשים במיוחד שבהם יש לרפאל התפרצויות. מדובר בהתקפי לחץ שמתבטאים באלימות קשה שלו כלפי עצמו ואז קשה מאוד להשתלט עליו ולהרגיע אותו, במיוחד מאז שגדל ונעשה כבר בחור גדול וחזק, הרבה יותר ממני ומגברים אחרים. בימים כאלה אני משתדלת לא לצאת איתו למקומות ציבוריים מכיוון שזה יכול להגיע למצב של סכנת נפשות, לו ולסביבה.
 
'אותו יום הייתי חייבת לצאת עם הילדים, לקחת בדחיפות משקפיים שהזמנו לאחות הקטנה שסבלה ממיגרנות. בעלי היה בחו"ל ולא היה מי שיעזור לי. פחדתי מאוד לצאת עם רפאל, מה גם שהילדים, איך לומר, קצת מתביישים מהתגובות שלו ברחוב. אבל לא הייתה ברירה. צריך לצאת איתו. בעוד אני חושבת על דרך ומוצא שמישהו יעזור לי, שילווה וישגיח, אני מוצאת את עצמי מדברת עם בורא עולם. 'אבא, אתה יודע מה, אני לא מפחדת! אתה הרי איתי כל הזמן! איך לא חשבתי על זה? אתה מלווה אותי כל הזמן! יש משגיח ומלווה יותר חזק ממך?!?'
 
'הפתעתי את עצמי. איך בורא עולם הוליך אותי אליו… ובתוך השמחה וההתלהבות מהמחשבה על 'המלווה' שמצאתי לי, באותה שנייה, בשיא התמימות הילדותית הכנה הזו, של ילדה קטנה שמצאה פתאום את אבא שלה, המשכתי ואמרתי לו: 'אבא, אתה יודע, אני כל כך משתדלת, עושה כל מה שאני יכולה ובאפשרותי לגדל ולטפח את הילד הזה ואת אחיו. אני עוברת ייסורים שאף אחד לא יכול לתאר בטיפול ברפאל, אני לפעמים מתמוטטת מאפיסת כוחות בשבילו, המלאך הזה שנתת לי, דווקא לי, ואני אוהבת אותו, ואותך ריבונו של עולם יותר ויותר, לכן אני מבקשת ממך חיבוק, איתות, אתה הרי אבא, ואבא מחבק את הילדה שלו. למה לא? מה ביקשתי? שתגיד לי שאני בסדר, שתיתן לי רמז שאתה חושב שאני אמא טובה, שאתה יודע ורואה את הכל, כל דבר קטן שאני עושה למענו ולמען אחיו, רוצה סימן, חיזוק, כן חיבוק!' הדיבור הפשוט הזה הוסיף לי הרבה כוח.
 
'שעות אחר הצהריים רצות וגם אני. מתארגנת בהרגשת ביטחון מלאה שהקב"ה איתי כמו בדמיון מודרך בעיניים עצומות, רק ששלי פקוחות ורואות אותו.
 
'ליד חנות האופטיקה ניצבת חנות פלאפל, לשם מוביל אותי רפאל. ואני כמובן זורמת איתו כדי לא להצית אותו ולא להסתבך בתגובות לא רצויות. כהרגלי, אני פונה אליו ומסבירה לו על האפשרויות שלפניו בצורה אוהבת וברורה כמו לילד עם בעיות בתקשורת. 'רפאל, יש גלידה, יש פלאפל, אם תרצה פחית שתייה זה גם אפשרי'. בעלת המקום, אישה מבוגרת ונעימת סבר, שואלת אותי בחיוך ומתעניינת בילד המיוחד הזה. עיניה קורנות ומביעות התפעלות ממה שמתרחש ביני לבין רפאל, כאשר עבורי זו סצנה רגילה, יומיומית, אם כי כזו שדורשת גם תעצומות נפש וסבלנות.
 
'פתאום היא פונה אלי בהתרגשות גדולה: 'גברת, את אמא כל כך טובה אל הילד שלך, את מדברת איתו בכזו סבלנות, בחיבה. כמה שאת אוהבת אותו! את אמא נהדרת! את אמא מדהימה! את אדם עם לב ענק, אלוקים אוהב אותך. השם יברך אותך, השם יעזור לך, את עושה לי טוב על הלב'. ואז, יצאה מאחורי הדלפק ואמרה לי 'גברת, אני חייבת לחבק אותך!' והיא חיבקה אותי חיבוק עוטף של אמא טובה, חיבוק ענקי מלא רוך ואהבה, הערכה ושמחה, נישקה אותי על המצח ובירכה אותי בלי סוף, שאזכה לנחת מכל ילדיי ובעיקר ומרפאל.
 
'ב-16 שנות חיים של רפאל שמעתי תגובות מכל הסוגים, לטוב ולמוטב, מכל מיני אנשים בארץ ובחו"ל. אבל כזו תגובה? אף פעם. חיבוק? עידוד? תמריץ חמים שכזה? ממש לא. יצאנו משם, רפאל עם בקבוק מיץ כולו שמח ורגוע, ואני עדיין ספוגה בחיבוק האדיר מאותה אישה שמעולם לא ראיתי ולא הכרתי. אותו חיבוק שהעזתי לבקש הבוקר מאבא שבשמים.
 
'מאז ירדו הרבה אסימונים. ראיתי שהחיבור האישי הזה עם בורא עולם אפשרי, והוא אמיתי. כמה חכמה יש בו יתברך לשלוח לנו את המסרים בדיוק בגובה העיניים שלנו, ברמה שלנו. תארו לכם שהקב"ה, אבא שלנו בעצמו יחבק אותי, זה הרי בלתי אפשרי, לא אעמוד בזה, אמות. הוא הרי אור אינסוף. אבל הוא סידר הכל במדויק ומינה שליחה מתאימה, טובת לב, אישה שתרצה לחבק ולשבח אותי במקום ובזמן הכי מתאימים.
 
'תודה אבא'לה שבשמים, כמה כוח נתת לי להמשיך לעבוד אותך, באהבה, ובעיקר לגדל את ילדיי ולעשות לך נחת רוח. כל כך אוהבת אותך, אודליה'.
 
דניאל נשם עמוק, הסיפור הזה עשה לו משהו בפנים. והכי חשוב, הרגיע אותו, נתן לו כוח וחיזק אותו להאמין שהאמונה היא הכוח המניע שלנו, הכוח להבין שכל מה שעובר עלינו – הכל לטובה ובהשגחה המדויקת של בורא עולם על כל אחד מאיתנו. כן, גם אם לפעמים הדיבור הזה נראה יפה על הנייר, חייבים להאמין שזה באמת כך. כי זה כוח שמרים אותנו כשאנחנו מרוסקים, שבורים ופגועים.
 
סיפרתי לו עוד סיפור, בטח קראתם אותו כאן באתר – של קובי א. על עמית, הבן המוגבל שלו, ואתם לא מתארים לעצמכם מה זה עשה לו. באייפון של דניאל הראיתי לו גם את הסרטון של הסיפור הזה.
 
"אין לך מושג מה עשית לי, טל", הוא אמר לי, ואפילו הצלחתי לראות חיוך קטן על הפנים שלו.
 
"דניאל, בשביל מה יש חברים?"