להקשיב, זאת אומנות

הוא פנה אליך כדי לדבר על הבעיות והקשיים שלו, זהו. הוא לא מעוניין בעצה. הוא לא תמיד מחפש פתרון. הוא רק רוצה לעלות על פני השטח את המצוקה, להסתכל עליה בגובה העיניים. כי לפעמים, אתה יודע, זה קל יותר בשניים.
 
העזרה שלנו היא רק להקשיב לו. להקשיב עם אמפתיה ולהיות שם איתו.
 
כן, זאת אומנות של ממש – לדעת להקשיב, ולא רק עם האוזניים אלא גם עם הלב.
 
"ונתת לעבדך לב שומע" ביקש החכם באדם, שלמה המלך ע"ה, מבורא עולם.
 
למה? ומה זה לב שומע?
 
"הלב רואה. הלב שומע. הלב מדבר. הלב יודע. הלב עומד. הלב נופל. הלב מהלך. הלב צועק. הלב שמח. הלב מתנחם" (על פי ילקוט שמעוני למלכים א).
 
איזה כוח יש ללב, אתם קולטים?!
 
ואיזה כוח וחשיבות יש להקשבה, אתם שומעים?!
 
בעזרת הדיבור אדם מקשיב טוב יותר לסיפור שלו, מצליח לבחון אותו טוב יותר. על ידי הקשבה מלאה אנו מסייעים לו להקשיב לעצמו. לגלות את הנקודה החסרה, את המקור לקושי.
 
כי אולי נוכל להוביל אותו כך לפתרון. כן, רק אם נשב בשקט ו… נקשיב.
  
ישנם מספר כללים של 'עשה' ו'לא תעשה' כשמקשיבים לזולת. מכירים אותם? אם לא, אז הנה כמה מהם:
 
כללי ה'עשה':
 
שב מול בן שיחך והראה לו שיש לך בשבילו את כל זמן שנחוץ לוף.
עצור את מה שאתה עושה והתרכז בהקשבה.
הבט בעיניו.
הנהן מידי פעם לאות השתתפות.
הגב במקרים של סיפור שבמיוחד פגע, כמו: "אוי, זה נשמע לא נעים!"
אם השיחה נעשית בטלפון, הקשב ורק הזכר מדי פעם שאתה כאן, איתו.
 
כללי 'לא תעשה':
 
אל תתנפל עליו ותטיח בו האשמות, כגון: "אתה רגיש. תמיד נפגע, או למה אתה רב עם כולם?"
אל תכניס פרקי תוכחה בתוך ההקשבה ואל תפנה את האצבע המאשימה.
אם לא ביקשו עצה – אל תציע.
אם לא ביקשו דעה – אל תביע.
אל תתגרד בראש כאילו משהו אחר מטריד אותך.
אל תקשיב בעמידה עם צעד קדימה כי אתה ממהר לעשן סיגריה בחוץ.
 
הקשבה לאחר, עם המון אכפתיות, עם ההרגשה של 'חבר, אני איתך', מחזקת בו את האמונה בעצמו ובתחושותיו, ומסייעת לו להתגבר על קשיים ועימותים יותר מאשר אמירות כמו "אתה חייב להתגבר על עצמך".
 
למה?
 
כי הוא לא יכול!
 
אם אתה לא מאמין שקשה לו, אתה נותן לו תחושה שמשהו לא בסדר ברגשות שלו. ומכאן הדרך לחוסר אמון בהרגשות וביכולות שלו קצרה מאוד.
 
מצד שני, אחרי ששמעת את דבריו, אפשר לשאול מה הוא מתכוון לעשות במקרה הזה. אתם יודעים, כי זה יכול לחזק אותו, לטעת בו אמון חדש בעצמו, להרגיש שאולי הוא כן יכול למצוא את הדרך ולעבור את זה. תראה לו שאתה בעצמך מאמין בזה שהוא מסוגל ויכול.
 
והוא יצליח, רק תראה, וכמובן, תקשיב.
 
אם הוא בכל זאת מבקש עצה או הכוונה כלשהי, הרי שהדרך פנויה ותוכל להשמיע את הערותיך. כמובן שתעזור לו ותכוון אותו לדרך הרצויה לו. אבל רק אם ביקשו ממך.
 
הפסיכולוג הנודע קארל רוג'רס, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, טוען שהמטפל הקליני לא אמור להוות דמות סמכותית או מייעצת, אלא כזה שיספק תמיכה, חום ואמפתיה. על הכיוונים ולאן לפנות יחליט המטופל בעצמו. אם כך צריך לנהוג הפסיכולוג, ברור שחבר או קרוב שמקשיב לזולתו צריך לנהוג באותה דרך – עם חום ואהבה, עם תמיכה והקשבה מלאה.
 
תקראו את המילים הבאות, הטקסט היפה של קארל רוג'רס, על ההקשבה: 
 
כשאני מבקש להקשיב לי ואתה מתחיל לייעץ לי,
לא את שביקשתיך עשית.
 
כשאני מבקש ממך להקשיב ואתה מנסה להשיב,
איך אני צריך להרגיש?
ומדוע אתה פוגע ברגשותיי?
 
כשאני מבקש להקשיב לי ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי,
אתה מאכזב אותי.
 
הקשב: כל שביקשתיך הוא להקשיב. לא לפעול, לא לדבר, רק לשמוע בלי להגיב.
 
אני יכול לדאוג לעצמי. אינני חסר ישע, אולי חסר ניסיון והססני, אך לא חסר אונים.
 
כשאתה עושה משהו למעני שיכולתי לעשות בעצמי, אתה מגביר את חששותיי, מצית את מבוכתי.
 
אולם כשאתה מקבל כעובדה פשוטה שאני מרגיש את שאני מרגיש,
אז אינני צריך לשכנע אותך, ומתפנה להבין את המתרחש בתוכי.
 
אז צצות מאליהן התשובות ,ברורות ונהירות ואיני זקוק כלל לעצות,
כי אני – אני.
 
גם רגשות לא הגיוניים הופכים למשמעותיים כשמבינים את שהם טומנים, המקור ממנו הם נובעים.
 
לכן, אנא, רק הקשב.
אם תרצה לדבר, בקש.
חכה לתורך,
ואזי אני גם אקשיב לך.