להתמודד עם הפחדים העמוקים

הפחדים האלה פשוט התיישבו להם
בתוכי, במשך שנים. כלפי חוץ – 'עסקים
כרגיל' כמו שאומרים. אבל אז קרו שני
דברים שהעיפו את הפחדים שלי החוצה
כמו רקטות לגבהים עצומים…

כשהייתי קטנה, בערך בת חמש, אמא שלי הזהירה אותי מאוד מאוד לא לבלוע מסטיק או ללעוס אותו, "זה יכול להיתקע לך בגרון ולחנוק אותך", היא אמרה. היא אף פעם לא קנתה לנו מסטיק, מה גם שלא אהבה את סוג הממתק הזה בכלל. אבל יום אחד, לא הרבה זמן לאחר שהוזהרתי, הלכתי למסיבה של חברה וה'חומר' הזה היה בשפע וזרם כמו מים. לא התכוונתי לבלוע אותו. רק שכחתי שאני לועסת מסטיק – בניגוד לאוכל אמיתי – והוא, תוך שניות, נבלע לו אי שם במעמקי בטני.

אם בלעתם מסטיק, במיוחד כשמדובר בכמות מופרזת, אז אתם מבינים שזה באמת מרגיש נורא. כל כך קשיח כמו גוש פלסטיק שאפשר להרגיש אותו אפילו זמן מה גם לאחר שבולעים אותו. חזרתי הביתה מהמסיבה כשאני נסערת ומפוחדת. לא רציתי לספר לאמא שלי על ה'תאונה' כי פחדתי שהיא תכעס עלי – דבר שמראה עד כמה חשיבה ילדותית יכולה להיות טיפשית, אפילו לילדים.

למה? כי במשך השנתיים שחלפו מאז המסיבה, נשארתי ערה בלילה במשך שעות במיטה, לאחר שאימי כיבתה את האור בחדרי, ותהיתי האם יהיה זה הלילה בו המסטיק יחנוק אותי למוות. כאשר הפחד הזה בסופו של דבר התפוגג, הוא הוחלף בפחדים אחרים שהיו אף הם חסרי כל יסוד ובסיס.

כשהייתי נערה, הפחד היה מושרש במערכת הכי פנימית שבי ובנפש, עד כדי כך שגם לחץ שהרגשתי במצב של 'שלט רחוק' היה יכול 'להפוך' לי את הבטן. לא יכולתי לאכול במשך ימים והייתי מסתובבת עם כל הפחדים שלי, שהתערבלו בתוך הבטן כמו מערבל בטון.

אחרי בירור, גיליתי שמספר לא קטן של קרובי משפחה סובלים מאותה בעיה, לכן הנחתי שזהו משהו מולד ושלא ניתן לעשות שום דבר בנידון.

הבעיה היא, מכיוון שהחיים ממשיכים, הפחדים שלי רק גדלו וגדלו. פחדתי פחד מוות כשהייתי צריכה לקנות בית – מה יהיה אם מחיר הבית ירד, ניתקע עם נכס לא טוב? (וזה קרה ממש לפני שהפחדים התחילו לירות החוצה, באמצע גיל 19). פחדתי שאפספס את הזמן בו רציתי לסיים עבודה ושהיא תהיה כמובן מושלמת – ואם לא אספיק, אז מה אעשה אם הבוס יתעצבן ואז אאבד את מקום העבודה? פחדתי לחזור הביתה בחושך, כי מה יהיה אם מישהו יתקוף או ישדוד אותי?

הבנתם את התמונה.

אף פעם לא הפניתי את הפחדים הללו למקום הנכון. הם היו צפים על פני השטח, מפחידים אותי וגורמים לי להיכנס לפאניקה, ואז הייתי מוצאת משהו שהיה מעסיק אותי ומרחיק אותם ממחשבתי, כמו סרט, ארוחה טובה או ספר טוב. ואז הם פשוט התיישבו להם בתוכי, במשך שנים. כלפי חוץ, הכל היה נראה מתפקד כשורה, עסקים כרגיל כמו שאומרים. התמודדתי והכל היה בסדר.

אבל אז קרו שני דברים שהעיפו את הפחדים שלי החוצה כמו רקטות לגבהים עצומים, ואיתם לא יכולתי להתמודד. הדבר הראשון היה כשהייתי בהריוני השני. מסיבה לא ברורה היו לי דימומים בחמשת החודשים הראשונים. זאת לא תופעה לא שגרתית, ידעתי שישנן עוד נשים, גם מתוך בירור, שסבלו מזה, וברוך השם, ילדו בשלום ילדים בריאים.

אבל עבורי, הפחד שההיריון לא יצליח היה מאיים. במשך שמונה חודשים, ואולי קצת יותר, הפחד ממש שיתק אותי. היו ימים שפחדתי להזיז שריר! אבל אני חייבת להמשיך, יש לי בעל, ילדה קטנה, בית, עבודה – בהם אני צריכה לטפל, לכן הייתי צריכה למצוא דרך שבעזרתה אצליח להתמודד שוב. הפיתרון היה בתהלים. לא, לא הייתי קרובה להשם וגם לא לאמונה, אבל השם נתן בליבי את הרעיון הזה – לומר מספר מזמורי תהלים בכל יום כדי שאזכה ללידה קלה וילדה בריאה. התהלים באמת עזרו. פעם ראשונה בחיי שהפניתי את הפחדים שלי אל השם וביקשתי את עזרתו בהתמודדות איתם, כי באמת לא יכולתי לעשות את זה לבד.

תודה לא-ל, בתי השנייה נולדה בריאה, ואני נשמתי לרווחה והייתה לי הקלה גדולה שכל הפחדים והדאגות הסתיימו, כך לפחות חשבתי לעצמי.

למה? כי החיים ממשיכים וגם אני. פתחתי עסק שהעסיק אותי מאוד, ואז החלטנו לעלות לארץ ישראל.

ושוב, הפחד מ'מה יהיה?' עלה כמו טיל בליסטי. ועד לפני שעלינו לארץ, כבר הייתי מגיעה לשני מפגשים בשבוע עם פסיכולוג, בגלל שהתקפי החרדה בלילות גרמו לא פעם לקשיי נשימה. הפסיכולוג עזר קצת – לפחות להעלות אותי למטוס לישראל. אבל אז הבנתי שיש לי בעיה רצינית שרק מחמירה.

המשכתי את הטיפול כאן בישראל, אבל ככל שדיברתי על הדאגות, הפחדים והאכזבות – הם הופיעו בתדירות גבוהה יותר והייתי יותר אומללה מבעבר. הגעתי למצב שנפגשתי עם פסיכולוג שלוש פעמים בשבוע, וגם זה, כך היה נראה, לא היה מספיק.

תודה לא-ל, שריחם עלי מאוד, ובנקודה זו בחיי התחלנו ללמוד על מידת האמונה. קיבלתי את הדיסק הראשון ששמעתי אי פעם על אמונה בדואר, וכששמעתי את הרב אליעזר רפאל ברוידא אומר, שכל הטיפול היה רק כדי לגלות את הסימפטומים של הבעיה אבל לא את השורש – הבנתי שהוא צודק.

הבעיה שלי הייתה שלא הייתה לי אמונה. שלא היה לי קשר עם השם. לא יראתי מהשם וכתוצאה מכך, פחדתי מכל דבר שאתם יכולים להעלות בדעתכם. ברגע שהבנתי את זה, וידעתי עמוק מאוד בנשמתי שזה נכון, הודעתי לפסיכולוג שאני מפסיקה את המפגשים. הייתי צריכה להתחיל להפנות את הבעיות שלי למקורן ולהפסיק לחפש 'דרכים להתמודד' ו'דרכים להשתיק אותם' שוב ושוב.

זאת הייתה התחלת הגאולה שלי, הגאולה הפרטית. אבל כפי שתקראו בחלק הבא, היצר הרע שלי לא התכוון לוותר בלי מאבק…